אחות קטנה תפילותיה עורכה, ועונה תהילותיה
אל נא רפא נא למחלותיה תכלה שנה וקללותיה
בנעם מלים לך תקראה ושיר והלולים כי לך נאה
על מה תעלים עינך ותראה זרים אוכלים נחלותיה
תכלה שנה וקללותיה
רעה את צאנך אריות זרו ושפך חרונך באומרים ערו
וכנת ימינך פרצו וארו לא השאירו עוללותיה
תכלה שנה וקללותיה
הקם משפלות לראש ממלכת כי בבור גלות נפשה נתכת
וכרום זלות לבה שופכת בדלי דלות משכנותיה
תכלה שנה וקללותיה
מתי תעלה בתך מבור מבית כלא עלה תשבר
והפלא פלא בצאתך כגבור להתם וכלה מכלותיה
תכלה שנה וקללותיה
חילה קבעו הגוי כלו וטובה שבעו ובזזו איש לו
ולבה קרעו, ובכל זאת לא ממך נעו מעגלותיה
תכלה שנה וקללותיה
זמירה שבת וחשקה תגביר לחפץ קרבת דודה – ותעביר
מלב דאבת נפשה ותסיר לבקש אהבת כלולותיה
תכלה שנה וקללותיה
נחה בנחת לנוה רבצה רב נזנחת מדוד חפצה
והיא כפורחת עלתה נצה לא הבשילו אשכולותיה
תכלה שנה וקללותיה
חזקו וגילו כי שוד גמר לצור הוחילו בריתו שמר
לכם ותעלו לציון ואמר סלו סלו מסילותיה
תחל שנה וברכותיה
הפיוט אחות קטנה מופיע כיום כמעט בכל המחזורים לראש השנה. הוא נאמר לפני תחילת תפילת ערבית - ברגע המעבר משנה לשנה. המעבר מודגש בשיר, מאכזבות השנה החולפת ("תכלה שנה וקללותיה") , לתקוות השנה הבאה ונכנסת ("תחל שנה וברכותיה"). הפיוט התחבר במאה ה12 על ידי ר' אברהם החזן גירונדי, בן דורו של הרמב"ן, שחי בספרד. ניתן למצוא פירושים והערות לשיר באתר nrg יהדות ובאתר פיוט .
מבנה: הפיוט בנוי מתשעה בתים או מחרוזות. כל מחרוזת בת שני טורים, המתחלקים כל אחד לשתי צלעות (ס"ה 4 צלעות) ומסתיימת ברפרין, כלומר פזמון חוזר, שהיה נאמר על ידי הקהל כמענה לחזן הקורא את את הטורים (בבית הראשון הצלע הרביעית היא הרפרין). החריזה כפולה,לכל מחרוזת חרוז ל3 הצלעות הראשונות, הצלע האחרונה בכל מחרוזת חורזת עם הרפרין בהברה "תיה". בראש המחרוזות אקרוסטיכון: "אברהם חזן חזק".
אחות קטנה תפילותיה עורכה, ועונה תהילותיה
אל נא רפא נא למחלותיה תכלה שנה וקללותיה
אחותקטנה : הפיוט כולו עוסק בעם ישראל ופרט למחרוזת האחרונה, עם ישראל הוא האחות הקטנה. מקור הביטוי בשיר השירים ח, ח: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ: שיר השירים פורש מתקופת המשנה והתלמוד בדרך אלגורית, כשיר אהבה בין הא-ל-הדוד לעם ישראל-הרעיה. שני מדרשים מצביעים על האחות הקטנה כעם ישראל, ושניהם טוענים את הדימוי במשמעויות נוספות. המדרש הקדום יותר הוא ה"ספרי" לדברים (פיסקא שד) : ואומר אחות לנו קטנה ושדים אין לה - ארבע מלכיות מושלות בהם בישראל ואין בהם חכם ואין בהם נבון בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה ... דימוי האחות הקטנה נטען במשמעות של אומה הנשלטת בידי מדינות חזקות ממנה והיא מפוזרת בינהן ללא הנהגה מאחדת ("כצאן אשר אין להם רועה") . חסר האונים של עם ישראל יחזור בפיוט. המדרש המאוחר יותר בשיר השירים רבה פרשה ח': אחות לנו קטנה, אלו ישראל, רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון לעתיד לבא עתידין כל שרי אומות העולם באין ומקטרגין את ישראל לפני הקב"ה ואומרין רבש"ע אלו עבדו עבודת כוכבים ואלו עבדו עבודת כוכבים, אלו גלוי עריות ואלו גלוי עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין, אמר להם הקב"ה אחות לנו קטנה, מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין ממחין על ידו למה שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהן בא יום הכפורים ומכפר עליהם שנאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם.
במדרש זה הדימוי של האחות הקטנה הוא של ילדה שבזכות שהיא קטנה סולחים לה את חטאיה ויום הכיפורים מכפר לה עליהם. המדרש מקשר את האחות הקטנה לימים הנוראים, ומתאים את הדימוי לשעה בה נאמר הפיוט. שני המדרשים יחדיו סוגרים מעגל – המדרש בספרי מבליט את עם ישראל הקטן והחלש, והמדרש בשיר השירים רבה משתמש בחולשה זו כדי להבטיח סליחה וכפרה לעם ישראל.
"תפילותיה עורכה" במדרש בבראשית רבה (פרשה ע"ח), לפסוק (בראשית לג א) "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש..." , דורש ר' יהודה בר' סימון שיעקב אמר "יש בי כח לערוך תפילה". גם כאן עריכת התפילה באה ממקום של חולשה, בעימות בין יעקב ועשו , הוא העימות שבין ישראללעמים (או בין דת ישראל לכנסיה הנוצרית) .
"ועונה תהילותיה" אפשר שמבוסס על הפסוק בעזרא ג' י"א : "ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב...". הפסוק נאמר על ייסוד בית המקדש השני בימי שיבת ציון. הטור הראשון בפיוט פותח בדימוי "אחות קטנה" הקשור בגלות, ומסיים בדימוי "ועונה תהילותיה" הקשור בגאולה.
"אל נא רפא נא למחלותיה" בספר במדבר מסופר על מרים ואהרון המרכלים על אשתו הכושית של משה. הא-ל מעניש את מרים בצרעת ומשה מתפלל עליה (במדבר י"ב י"ג) : וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: תפילת משה על אחותו מחזירה אותנו אל האחות הקטנה (אמנם מרים הנביאה מבוגרת ממשה, אך קטנה ממנו בנבואה), ואל הסליחה על החטא .
"תכלה שנה וקללותיה" זו ההצגה הראשונה של הרפרין בפיוט. לא מצאתי את הביטוי במקורות קדומים יותר.
בנעם מלים לך תקראה ושיר והלולים כי לך נאה
על מה תעלים עינך ותראה זרים אוכלים נחלותיה
תכלה שנה וקללותיה
"בנעם מלים" אפשר שקשור בפסוק שיר השירים ז' ז: מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים: בפרק ז' באה לשיאה האהבה בין הרעיה והדוד והוא עשיר בדימוים אירוטים. במדרש שיר השירים רבה נדרש הפסוק במספר דרכים ובין השאר "...ומה נעמת – בתפילה". התפילה היא ביטוי לקשר האינטימי ("אהבה בתענוגים") העמוק בין העם לא-להים. "נעם" יכול להתפרש כנעימה, לחן, ו"נעם מלים" יכול להתפרש גם כתפילה או פיוט הנאמרים בנעימה. המשורר מדגיש את חשיבותה של אומנות הפיוט ביצירת הקשר בין העם לא- ל.
"ושיר והלולים" הצירוף שיר והלל מופיע במספר פסוקים. בירמיה כ' י"ג שִׁירוּ לַיקֹוָק הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים: פסוק זה כורך את השירה עם הצלת הנפש. בדברי הימים ב' פרק ה, פרק העוסק בחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה נאמר (פסוק י"ג): וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יְקֹוָק: כאן נקשרים השיר וההלל לתקווה לבנין בית המקדש.
"כי לך נאה" אולי מיוסד על המדרש בבראשית רבה (פרשה ו) לפסוק בישעיה (ל, כ"ט) "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" : השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט), לך נאה לומר שירה ביום ובלילה , למה שאתה הכינות מאור ושמש (תהלים ע"ד, ט"ז) ואתה עשית את שני המאורות הגדולים.
הטור הראשון קושר את השירה והתפילה עם הצלת הנפש ו/או בנין המקדש, עם ליל החג ועם בריאת העולם.
"על מה תעלים עינך" כמו במחרוזת הראשונה הטור הראשון מתאר את האחות המתפללת ומשוררת לא-ל. המחרוזת השניה מתארת את מצוקתה של האחות ומבקשת מהא-ל להציל אותה ממצוקה זו. הביטוי "תעלים עינך" מזכיר את האמור בישעיהו (א, ט"ו): וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ ... הביטוי קושר את מצוקת הגלות לתפילה .
"זרים אכלו נחלותיה" כנראה מכוון לפסוק (גם הוא בישעיהו א' ,ז'): ... אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ ... באיכה רבה (פתיחתא כ"א) דורש האמורא ריש לקיש מפסוק זה את דברי רבי יוסי בר חלפתא אמר ר' יוסי בן חלפתא כל מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל ע"ז הוא יודע אימתי בן דוד בא. בעוד הפסוק מבטא את כאב הגלות, המדרש אליו הוא מרמז טומן בחובו את תקוות הגאולה.
המשך יבוא בעזרת השם...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
