דבר תורה

חכמה מפוארה בכלי מכוער - על מראית עין  מול תוכן ביום הכפורים

קריאת התורה ביום הכיפורים פורטת לנו את "סדר העבודה" , מערך טכסים שבהם היה הכוהן הגדול מכפר על העם ועל המקדש (ויקרא ט"ז, ט"ז) מ "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" . אולי כמשקל נגד לכך קבעו חכמינו לקרוא מיד אחרי פרשה זו את ההפטרה בנביא ישעיהו פרק נ"ח (ב) וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן:(ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ:

העם המקפיד על מצוות הצום וטקסי המקדש שואל למה תפילותיו לא נענות. משיב להם הנביא כי בעצם יום הצום  הם מנצלים העניים. הנביא ממשיך לתאר את הניגוד בין יום הצום ובקשת הסליחה  כפי שרואה אותו העם , המדגיש את הצום, עינוי הנפש וסימני האבל, ובין רצון הא-ל לתיקון העוולות בחברה:(ה) הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיקֹוָק:(ו) הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:(ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:

הפער בין מראית העין של של האבל העצב כביכול ועינוי הנפש ובין המציאות של עושק הדלים זועק.  הנביא מבטיח כי הישועה תבוא אם , ורק אם, יקחו האמידים בחברה  את חאחריות לגורל העניים, חסרי הבית, חסרי הכל. עם ההרמוניה בין העניים לעשירים, עם ההרמוניה בין מראית העין והתוכן של יום הצום, תבוא ההרמוניה בין העם לשכניו ובין העם לטבע:...וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו:

בארץ המדברית שלנו "גן רוה" כלומר גנה שאדמתה תמיד לחה, ו"מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" כלומר מעיין שאיננו מתיבש גם בשנות בצורת, הם ברכה שיש בה כמה רבדים של משמעות. בראש ובראשונה זו ברכת שפע ובטחון כלכלי, אבל זו גם ברכה שהאדם עצמו יהפוך למקור מים "שלא יכזבו מימיו". במדרש אליהו רבה (פרשה כ"ה) מפרשים זאת כברכה לחכם, שיזכה ללמד תורה לכל העם. הרעיון שהתורה נמשלה למים מופיע במדרשים רבים, אך הדימוי מקורו בנביא ישעיה (נ"ה, א-ב):(א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב:(ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם:

הנביא קורא לעם בשם הא-ל "שמעו שמוע אלי ותחי נפשכם" , שמיעת דבר הא-ל היא כשתיית מים ויין וחלב , ואינה כרוכה בתשלום. חז"ל מתעכבים על הפסוק הזה  בתלמוד הבבלי (תענית ז' ע"א):

(ו)אמר רבי חנינא בר אידי:

למה נמשלו דברי תורה למים,

דכתיב  (=שכתוב) הוי כל צמא לכו למים –

לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך,

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו:

במים, וביין, ובחלב.

דכתיב (=שכתוב) הוי כל צמא לכו למים,

 וכתיב (=וכתוב : ישעיהו נ"ה) לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב,

לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים,

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

הגאוה, היהירות , ההתנשאות, הם הסכנה הגדולה האורבת למי שמשקיע בלימוד התורה. אבל התורה דורשת  לכבוש את האני, את האגו.  יש כאן שני משלים . המשל הראשון עוסק בתהליך הלימוד וקנית הידע - המים זורמים למקום הנמוך. מי שדעתו אינה שפלה- נמוכה- לא יקלוט את כל המים. המשל השני עוסק בזיכרון ובניתוח של הידע –"קיום התורה". גם תהליך זה מחייב צניעות. והנה כדי להמחיש את העקרון שאין התורה מתקיימת אלא בפחות שבכלים מביאים חכמים סיפור:

כדאמרה ליה ברתיה דקיסר  לרבי יהושע בן חנניה:

 אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! –

אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא

אמרה ליה: אלא במאי נירמי?

אמר לה: אתון דחשביתו - רמו במאני דהבא וכספא.

אזלה ואמרה ליה לאבוה.

 רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף.

 אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי?

אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה.

קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? –

אמר ליה: כי היכי דאמרה לי - אמרי לה.

 והא איכא שפירי דגמירי!

אי הוו סנו - טפי הוו גמירי.

תרגום :כמו שאמרה לו בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה:

אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! –

אמר לה: אביך נותן יין בכלי חרס

אמרה לו אלא במה ניתן?

אמר לה :אתם המכובדים תתנו בכלי זהב וכסף

הלכה ואמרה לאביה

נתן את היין בכלי זהב וכסף  והחמיץ.

 באו ואמרו לו (שהחמיץ היין) , אמר לה לבתו: מי אמר לך זאת?

אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה.

קראוהו, אמר לו מדוע אמרת לה זאת (לתת את היין בכלי זהב וכסף)?

אמר לו: כשם שאמרה לי – אמרתי לה.

-והרי יש יפי מראה שלמדו?

 אילו היו כעורים - יותר היו למדים

לכאורה סיפור עממי על חכמת החכם היהודי המנצח בחוכמתו את משפחת השליט הנכרי ומגן על כבודו , אבל הסיפור הזה אינו כל כך פשוט. על מורכבותו יעיד העיצוב האומנותי המוקפד. בסיפור שלשה גיבורים: בת הקיסר , ר' יהושע בן חנניה והקיסר. בסיפור שלשה דיאלוגים המפגישים את שלשת הגיבורים (בכל דיאלוג נפגשות שתי דמויות) תוך סגירת מעגל. בכל דיאלוג יש שתי שאלות ושתי תשובות (בדיאלוג האמצעי יש רק שאלה אחת ותשובה אחת אך לפניהם יש בקשה של בת הקיסר והיענות של הקיסר) .

הדיאלוג הראשון מפגיש את רבי יהושע בן חנניה, החכם הזקן והעני (כפי שמספרת הגמרא במסכת ברכות) עם בת הקיסר העשירה, הצעירה (אף כי איננו יודעים מה גילה, אך ככל הנראה איננה זקנה) ולא ממש חכמה.

בת הקיסר שואלת "אי חכמה מפוארת בכלי מכוער". הקריאה אי בארמית משמעה איך יתכן ? המשפט"...חכמה מפוארת בכלי מכוער" הוא  המשפט היחיד בעברית בסיפור ואמירתו בעברית מקנה לו מקום מרכזי, אכן זהו משפט המפתח בסיפור.

שאלת בת הקיסר מחזירה אותנו לשאלת מראית העין מול התוכן. מדוע חכמתו של רבי יהושע מגיעה באריזה מכוערת? רבי יהושע משיב כי גם היין של אביה מאוחסן בכלי חרס. בת הקיסר שואלת מה החלופה שמציע ר' יהושע והוא עונה  שהחשובים והעשירים יכולים לתת את היין המשובח בכלי זהב וכסף.  כבר בכך רומז ר' יהושע כי בת הקיסר נותנת ערך לכלי עצמו, בעוד שהכלי אמור לשרת את תוכנו.

בדיאלוג הבא בת הקיסר מביאה את הדברים לאביה,  והוא מסכים ונותן את היין בכלי זהב וכסף. היין מחמיץ. רק אז שואל הקיסר את בתו ממי קבלה את העצה, והיא מציגה לו את רבי יהושע. קטע זה איננו קטע קישור בלבד.בדיאלוג זה מוצגת שאלת התאימות בין מראית ותוכן בניסוח אחר. גם הקיסר וגם בתו מבינים את דברי רבי יהושע כפשוטם, כמראיתם, ואינם מנסים לרדת לעומקם.

הדיאלוג השלישי והאחרון מפגיש את רבי יהושע והקיסר. הקיסר שואל את רבי יהושע מדוע נתן לבתו עצה שתגרום נזק.רבי יהושע משיב תשובה שיכולה להתפרש בכמה אופנים: "כשם שאמרה לי אמרתי לה". היא אמרה שכלי מכוער לא מתאים לחכמה מפוארת ורבי יהושע הראה לה שכלי זהב וכסף מפוארים לא מתאימים ליין, יקר ככל שיהיה. כאן מנסה הקיסר להראות שהמשל אינו דומה לנמשל, גם יפי מראה יכולים ללמוד. תשובת רבי יהושע מפתיעה, מכוערים לומדים יותר.

האם יפי המראה פוגם בכושר הלמידה? תשובת רבי יהושע נחרצת, אך מה ההגיון בטענתו?

לשם כך עלינו לחזור לדיאלוג השני. היין בכלי היקר מחמיץ. רק החרס מגן על היין. הכלי צריך להתאים לתפקידו.  הכלי צריךלהיות מוקדש לתפקידו. החכם הוא הכלי של החכמה. תפקידו לשמר את חכמתו ולהעשירה. לשם כך עליו להקדיש את עצמו לשירות החכמה. הגאוה, מתן ערך כלשהוא לעצמיותו של החכם, פוגע בעקרון זה. הגאוה תקלקל את החכמה. רק המכוער שחש את ההשפלה שבמראה הדוחה, רק מי שחווה את הדחיה, רק הוא יכול לבטל את עצמיותו, ולדעת שכל  כולו מיועד לשרת את החכמה. יפי המראה חושף את בעליו לגאוה. הכלי עלול לחשוב שהוא המפאר את החכמה בעוד שהחכמה מפוארת מטבעה. הגאוה מקלקלת את החכמה כשם שהזהב מחמיץ את היין.

לדעת רבי יהושע יפי המראה פוגם בחכמת בעליו. עכשיו אנו חוזרים לתחילת הסיפור , לשאלת בת הקיסר "חכמה מפוארה הכלי מכוער". בת הקיסר מציבה סימן שאלה בסוף המשפט . רבי יהושע מציב סימן קריאה , אכן חכמה מפוארה , אך רק בכלי מכוער.

האם יש קשר בין הסיפור על רבי יהושע ובין דרישת ישעיה הנביא "הלא פרוס לרעב לחמך" ?

 אפשר לראות את הקשר. רבי יהושע אומר לחכם אתה טפל לחכמה.ישעיהו אומר לאדם הצם את הטפל לחברך.ביום הצום אל לו לאדם לראות את רעבונו שלו, עליו לשים את ליבו לרעבון חברו, ולפרוס לו מלחמו.

נזכה כולנו בשנה הבאה עלינו לעשות צדקה ולשמור משפט , להיעשות כלי לחכמה ונהיה כולנו כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.

גמר חתימה טובה