דבר תורה

אחות קטנה תפילותיה                     עורכה, ועונה תהילותיה

אל נא רפא נא  למחלותיה                 תכלה שנה וקללותיה

בנעם מלים לך תקראה                     ושיר והלולים כי לך נאה

על מה תעלים עינך ותראה                זרים אוכלים נחלותיה

תכלה שנה וקללותיה

רעה את צאנך אריות זרו                  ושפך חרונך באומרים ערו

וכנת ימינך פרצו וארו                       לא השאירו עוללותיה

תכלה שנה וקללותיה

הקם משפלות לראש ממלכת           כי בבור גלות נפשה נתכת

וכרום זלות לבה שופכת                    בדלי דלות משכנותיה

תכלה שנה וקללותיה

מתי תעלה בתך מבור            מבית כלא עלה תשבר

והפלא פלא בצאתך כגבור     להתם וכלה מכלותיה

תכלה שנה וקללותיה

חילה קבעו הגוי כלו              וטובה שבעו ובזזו איש לו

ולבה קרעו, ובכל זאת לא      ממך נעו מעגלותיה

תכלה שנה וקללותיה

זמירה שבת וחשקה תגביר   לחפץ קרבת דודה – ותעביר

מלב דאבת נפשה ותסיר        לבקש אהבת כלולותיה

תכלה שנה וקללותיה

נחה בנחת לנוה רבצה           רב נזנחת מדוד חפצה

והיא כפורחת עלתה נצה       לא הבשילו אשכולותיה

תכלה שנה וקללותיה

חזקו וגילו כי שוד גמר         לצור הוחילו בריתו שמר

לכם ותעלו לציון ואמר          סלו סלו מסילותיה

תחל שנה וברכותיה

חלק ג

בחלק הראשון דנתי בשתי המחרוזות הראשונות. שתיהן  פותחות באחות הקטנה המתפללת או שרה לא-ל, ומסיימות בבקשת גאולה והצלה.  בחלק השני הרעיון "זרים אכלו נחלותיה" מורחב, הדגש הוא על המצוקה בה שרויה האחות – האומה הגולה. האחות , המכונה גם "צאן" ו"כנה" הופכת לבת , ועם שינוי זה מתעצמת כמיהת הפייטן לגאולה. בשתי המחרוזות הבאות המצוקה מתעצמת ומתוארת בצורה גופנית יותר ואילו קרבת האחות-הבת הופכת להיות קרבת הכלה לדודה

חילה קבעו הגוי כלו                   וטובה שבעו ובזזו איש לו

ולבה קרעו, ובכל זאת לא           ממך נעו מעגלותיה

תכלה שנה וקללותיה

"חילה קבעו הגוי כלו" חיל הוא עושר. "קבעו" לדעת רב הפרשנים מלשון גזילה. "הגוי כלו"  כל הגויים. הפייטן משתמש במילה "גוי" לציין  עם נכרי בניגוד לשימוש המקורי שלה בפסוק . הצלע מיוסדת על הפסוק במלאכי (ג', ח-ט): הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה:בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ:

במלאכי המלה גוי מציינת את עם ישראל. בתלמוד הבבלי לומדים מכאן, מהמילים "הגוי כולו", שאין להפריז באבל על חורבן הבית  (בבלי בבא בתרא ס' ע"ב, גם כאן המילה "גוי" מציינת את עם ישראל):

כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן:

בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?

אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?

נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן , לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!

(אמרו לו:) אפשר בפירות.

פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים!

אפשר בפירות אחרים.

מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!

שתקו.

אמר להן: בני, בואו ואומר לכם:

שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה,

ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר –

שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה,

 דכתיב: (מלאכי ג') במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו,

אלא כך אמרו חכמים:

סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.

"וטובה שבעו" הצלע השניה ממשיכה לתאר איך האחות/הבת נגזלת , הגויים שובעו מ"טובה" – מרכושה הטוב. גם כאן חוזר הפייטן ומתאר פורענות בביטוי שבמקורו המקראי מציין גאולה הפעם מירמיהו לא, יג : וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְקֹוָק:

"ובזזו איש לו" העמים ששבעו את טובה של האחות בזזו את רכושה לעצמם. מקור הביטוי "בזזו איש לו" וא בצורה בתיאור מלחמת מדין, ובמקור המקראי ישראל הם הבוזזים את המדינים. לאחר סיפור המלחמה במדינים מסופר בבמדבר לא, מח-נג : (מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת:(מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ:(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:... (נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיקֹוָק שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת:(נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ:

אם כן במקרא הבוזזים הם בני ישראל הבוזזים את המדיינים. בפסוק מובלעת ביקורת על הבוזזים .הם מוצבים כניגוד לקצינים- שרי האלפים ושרי המאות- המביאים את הביזה שלהם (יש הרבה עוקצנות בפסוק בפסוק נ':"איש אשר מצא כלי זהב...") כתרומה וכתודה לא-ל על שהמלחמה לא גבתה קרבנות בנפש מהחיילים שלהם.החיילים שניצלו ממות בחסד הא-ל אינם מצטרפים למחווה זו, ונוטלים את הביזה לעצמם.

"ולבה קרעו" גם ביטוי זה טעון , ובמספר משמעויות. קריעת הלב של בהמה היא חלק מהכשרת הבשר, ואסור לאכול את הלב לפני שנקרע (אפילו לאחר הבישול). במקרא קריעת הלב נזכרת בשני פסוקים. בהושע קריעת הלב היא כמשמעה בנבואת הפורענות (הושע יג, ח): אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם ... וביואל היא בהשאלה כדרישה מהאדם המתפלל וחוזר בתשובה (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:

ובמדרש המובא תלמוד הירושלמי מרחיב ר' יהושע בן לוי את הרעיון (ירושלמי תענית סה, טור ב): כתיב וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' אלהיכם כי חנון ורחום הוא אמר רבי יהושע בן לוי אם קרעתם לבכם בתשובה אין אתם קורעין בגדיכם לא על בניכם ולא על בנותיכם אלא על יי' אלהיכם למה כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה.

קריעת הלב בפיוט היא במשמעות של נבואת הושע, כתיאור אכזריותם של הגויים המתעללים באחות הקטנה.

"ובכל זאת לא ממך נעו מעגלותיה" אף שקרעו את לבה היא נשארה נאמנה לא-ל. יש כאן גלישה של המשפט בין שתי צלעות.  מקור הביטוי "נעו מעגלותיה" הוא בתיאור האישה הזרה והערמומית במשלי ה,ו: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע: המסתורין הדימוני של האישה הזרה הופך במדרש למסתורין של התורה, בעיקר בקשר של שכר המצוות. כך במדרש פסיקתא רבתי לעשרת הדברות  (פסיקתא רבתי כ"ג) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה' ו'), אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ומשקל מצותיה של תורה ורואה איזו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה, למה, נעו מעגלותיה מטלטלים אינון שבילי דאורייתא (=מטולטלים כלומר מעוקלים הם שבילי התורה). תני ר' חייא למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים, ולא גילה להם שכר נטיעותיו של פרדס [שלא יהיו] רואים איזה נטיעה שכרה מרובה ונוטעים אותה, ונמצאת מלאכת הפרדס מקצתו בטילה ומקצתו אינה בטילה. .. ... א"ר אחאי בשם רבי אבא בר כהנא טילטל שכר מצות [עשה] בעולם הזה, כדי שיהיו ישראל עושים אותה משלם (=ללא תמורה).

זמירה שבת וחשקה תגביר          לחפץ קרבת דודה – ותעביר

מלב דאבת נפשה ותסיר              לבקש אהבת כלולותיה

תכלה שנה וקללותיה

"זמירה שבת" זמירה  ככל הנראה מלשון זמר ושיר. אולי פירושו: "זמירה, אשר שבת, וחשקה תגביר". יתכן שיש כאן שיבוש המעתיקים וצריך להיות "זמירה תשיב" , שאם לא כן לא ברור מדוע הפייטן חורג כאן מהדפוס שחוזר במחרוזות הקודמות.

למילה זמיר תתכנה משמעויות אחרות. במקרא הזמיר מופיע בשני פסוקים. הראשון בישעיהו כה,ה: כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ חֹרֶב בְּצֵל עָב זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה: פירוש זמיר כאן , מלשון זמירה , לזמור את הכרם, כלומר לכרות ולקצוץ  את הענפים, את העריצים.

הפסוק השני הוא משיר השירים ב, יב: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: גם כאן יתכן הפירוש זמיר מלשון לזמור וכך במדרש הבא המסתמך גם על הפסוק בישעיהו

מדרש זוטא - שיר השירים (מהדורת בובר) פרשה ב  :

עת הזמיר הגיע. זמנה של מלכות. כמה שנאמר זמיר עריצים יענה (ישעיה כ"ה ה').

מלכות היא המלכות הזרה , שהגיעה זמנה להיזמר. להקצץ.

כמובן שיש שמפרשים בשיר השירים "עת הזמיר" עת צפורי השיר כמקבילה ל"קול התור נשמע בארצנו". ובמדרש, שמות רבה (וילנא) פרשה טו :

כיון שראה הקב"ה כך אמר עת הזמיר הגיע, הגיע זמן של לוים לומר לפני שירים ומזמורים, ד"א עת הזמיר הגיע כיון ששמע הקב"ה את ישראל שאמרו את השירה אמר קול התור נשמע בארצנו, ששמע קולן של ישראל בזכות אברהם שהקריב תור וגוזל .

הסבר אחר יכול להיות שהפייטן אכן מתכוון לשבור כאן את הדפוס שנקבע במחרוזות הקודמות. הסיבה לכך יכולה להיות האופי של המחרוזת הזו. אם היחסים בין העם לא-ל תוארו עד כה כקרבה משפחתית : אחות ובת, עתה הא-ל הופך להיות "דוד" , מאהב ובעל.האחות-הבת הופכת אם כן לרעיה (אף שהכינוי הזה לא מוזכר מפורשות) והיחסים הם אהבה שבין אישה לגבר. לכן השמוש במילה זמיר , לציין זמירות, אולי זימרת הלויים ששבתה, כהבעת הקשר הרגשי בין  העם לא-ל כשיר אהבה ששרות הציפורים עם בוא האביב "עת הזמיר". אבל זמירה שבת, והכאב על השבתת הזמר, על ניתוק הערוץ הזה של שירת האהבה לא-ל,הוא נקודת המוצא לתאר את מצוקת העם בהסתר הפנים ש הגלות כמצוקת הרעיה הנטושה .

"וחשקה תגביר" חשק במקרא הוא משיכת הגבר לאישה כמו בבראשית לד,ח: וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:  או בדברים כא, יא: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: ומובא בתורה גם כחשק הא-לוהים  בעם ישראל דברים ז,ז: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְקֹוָק בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:

הפייטן חוזר לדרכו האירונית. הוא מבקש שהא-ל יגביר את משיכת העם לא-ל באותו ביטוי בו מבטא המקרא את אהבת הא-ל לעמו.

"וחשקה תגביר לחפוץ קרבת דודה" הפייטן מבקש שהא-ל יגביר את חשקה של האחות/הבת/הכלה לחפוץ ולרצות את קרבת דודה. סערת הרגשות שהתבטאה בצלע הראשונה בשבירת הדפוס (של רעיון אחד בכל צלע המובא במשפט אחד או בתקבולת), מתגלית שוב בגלישת המשפט בין הצלעות .

"לחפוץ קרבת" אולי קשור לפסוק בתהילים סח, לא: גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ: המשורר בפסוק זה קורא לא-ל להעניש את העמים על מעשיהם הרעים. למילים "בזר עמים קרבות יחפצון" יש מדרש בבבלי פסחים קיח ע"ב:(תהלים סח) פזר עמים קרבות יחפצון, מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם – קריבות (כלומר קירבה לעמים) שהיו חפצין בהן. מדוע התפזרו ישראל בין העמים? בגלל שחפצו ישראל להתקרב לעמים. בצירוף המילים "לחפוץ קרבת (דודה)"  הפייטן רומז למדרש שמבקר את ישראל על שחפצו את קרבת הגויים, כדי לבקש שישראל יחפצו בקרבת הא-ל על מנת שיפדה אותם מבין העמים שהתפזרו בהם. שוב שימוש במדרש ביקורת ופורענות כדי לבקש גאולה.

"דוד" בשיר השירים הוא הרע האהוב של הנערה-הרעיה. כך בפסוק (שיר השירים ז , יא):  אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ: פסוק זה הוא כעין היפוך של הנאמר בפיוט "וחשקה תגביר לחפוץ קרבת דודה". פסוק דומה שיכול להיות נרמז במלה "דוד" הוא  (שם ו, ג): אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: ידוע כיום המדרש על ראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי" – אלול, המחזיר אותנו לפיוט שנכתב למוצאי חודש אלול, לערב ראש השנה. לא מצאתי את המדרש במקורות מתקופת המשנה והתלמוד, אלא בדרשות רבי יהושע אבן שועיב, חכם שחי בספרד במאה ה13-14, כמאה שנה אחרי ר' אברהם החזן. ר"י אבן שועיב מצטט בדרשתו מדרש קדום יותר מבלי לפרט את מקורו. אפשר שדרשה כזו היתה ידועה גם לר' אברהם החזן.

"ותעביר מלב דאבת נפשה ותסיר" בכל הצלעות שבמחרוזת הזו גולשים המשפטים מצלע  לצלע ומשרשרים את המחרוזת.

"ותעביר מלב...ותסיר" צירוף מילים דומה מצוי בפסוק בקוהלת יא, י: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל:

"דאבת נפשה" על פי הכתוב בתוכחה בדברים כח, סה:  וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְקֹוָק לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:

שני הפסוקים האחרונים מופיעים בדרשת ר' יונתן המובאת ע"י תלמידו, ר' שמואל בר נחמני, בתלמוד (בבלי, נדרים כב ע"א): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: (קהלת יא) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: (משלי טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה; ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: (דברים כח) ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות.

מקובל לפרש "תחתוניות" כטחורים, אך כנראה הכוונה לכל כאב מאזור האגן ופי הטבעת. כוונת הפייטן כנראה להדגיש את השילוב הרע של כעס ודאבת או דאבון נפש.  שילוב זה גורם למחלות וכאב גופני, ומפריע לבקש את האהבה. ברובד הנסתר, אם המאמר התלמודי מדבר על כאב באיזור האגן, הניגוד לו "לבקש אהבת כלולותיה", הוא רמיזה אירוטית, ובא להדגיש את האירוס במשמעו הגופני.

"לבקש אהבת כלולותיה" רומז כמובן לפסוק שבירמיהו (ירמיהו ב,ב: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

ובמדרש (פסיקתא זוטרתא שמות יב,לט):

וגם צדה לא עשו להם. להודיע שבחן של ישראל

שלא אמרו למשה, היאך אנו יוצאין למדבר, ואין עמנו צדה לדרך,

אלא האמינו והלכו אחרי משה,

הוא שהנביא אומר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב):

אהבת הכלולות, הקרבה הבלתי אמצעית, האירוטית לא-ל, היא בעת ובעונה אחת, גם האמונה והבטחון בגאולה. הגאולה שתבוא בתום ההליכה "בארץ לא זרועה". במחרוזת הזו מגיעה לשיא הכמיהה של הפייטן לקרבת הא-ל. הוא תולה את אדישות האומה במכאובי הגלות , ומבקש מהא-ל לרפא את מכאובי האומה כדי שתחזור לבקש את "קרבת דודה".