דבר תורה

הפוסט יוצא קצת באיחור . ביום ה' נפתח סוף סוף הסימסטר  הראשון עם שני קורסי מבואות ובחינה אחת לסיומו של קורס שהועבר לנו ע"י הצוות הזוטר . אין לי מושג איך הצלחתי בבחינה ואמתין בסבלנות לתוצאות, אבל היה לי שבוע עמוס, כולל טו בשבט  וחוג לתלמוד והשתתפות לראשונה באסיפה הכללית של עמותת "מנוחה נכונה" פה עיר הקודש באר שבע.

הסיפור על התינוק , הקיסר וספר בראשית.

השבת קראנו בתורה בפרשת יתרו. פרשה זו היא אולי השיא בספר שמות. היא מתארת את מעמד הר סיני, כריתת הברית בין הא-ל ועם ישראל. בברית זו התחייב עם ישראל לקבל ולקיים  את התורה שאת עיקריה - עשרת הדברות – שמע העם במעמד הברית מפי הא-ל ומפי משה. עם הדורות, עבר הדגש מהברית (כביטוי לנוכחות הא-ל במחנה ישראל) למתן התורה, והתורה (שבכתב ושבעל פה) הפכה להיות  מוקד הקשר שבין העם לא-לוהיו.

הסיפור שאני מביא היום לקוח ממדרש אליהו זוטא (במהדורה של איש-שלום ממנה הבאתי את הסיפור על הזקנה והבתולה ).

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה יז

מעשה בתינוק אחד שלמדו אביו ספר בראשית,

פעם אחת עלה קיסר לאותה מדינה

ונשבה אותו תינוק וספרו עמו,

וחבשוהו בבית האסורים וספרו עמו,

והכניסוהו לגנזי קיסר,

הסיפור נפתח בהצגת הדמויות המרכזיות, התינוק והקיסר, וביניהן שתי דמויות נוספות האב והספר. התינוק איננו עולל רך, אלא ילד שהגיע לגיל קריאה.  אין בפתיחה זיהוי של זמן ומקום ובעצם אין כאן ממש פתיחה והצגת הדמויות משולבת בעלילה. אביו של התינוק מלמדו את ספר בראשית. הקיסר  ככל הנראה נלחם וכובש את המדינה (בארמית כמו בערבית מדינה היא עיר גדולה, אך לעניין הסיפור אפשר להבין מדינה גם במשמעותה בעברית המודרנית), המקום בו חי התינוק. המלחמה אינה מוזכרת במפורש, היא נרמזת מהשילוב של "עלה" (הקיסר)  ו "ונשבה" (התינוק). העידון שבתיאור המאורעות שהביאו לשביית התינוק  מעבירים את תשומת הלב מה"חרב" או ה"מלחמה" (שאינה נזכרת), לספר שבידי התינוק. הזכרת הספר איננה נדרשת רק להמשך העלילה, היא גם מוסיפה קו לדמותו של התינוק. התינוק קשור לספר, הספר יקר לתינוק ואיננו מש מידיו, ומשקף בכך גם כמה היה הילד יקר לאביו. מנקודה זו משתלבים מאורעות הקיסר, התינוק והספר זה בזה. התינוק מופרד מאביו ונחבש בבית האסורים והספר מופרד מהתינוק ונכלא (כמו התינוק) בבית גנזי הקיסר. שביית התינוק היא אקראית  ושרירותית. כתינוק אי אפשר להאשימו בעוון (כלפי הקיסר) או חטא (כלפי שמים), ואין שום סבה בגוף הסיפור שתסביר את מאסרו של התינוק. לעומת זאת הפרדת התינוק מאביו היא המניעה את העלילה ברובד הסמוי שלה. המשכו של מהלך ההפרדה הוא בהפרדת התינוק מהספר.

פעם אחת נטרפה דעתו של קיסר,

אמר להם הביאו לי ספר זכרונות,

הלכו ומצאו ספר בראשית,

דעתו של הקיסר "נטרפה". אמנם בהמשך העלילה התנהגותו ודיבורו שפויים (לפחות לדעת המספר) אך יש כאן מצוקה גדולה. טריפת הדעת גם היא  מעין הפרדה, הפרדת הדעת משלוות הנפש. הקיסר מבקש את ספר הזיכרונות. הוא מקבל-מתאחד עם ספר בראשית, ספרו של הילד.  זו תחילת המפנה בעלילה.

באו כל גדולי מלכות ולא היו יודעין לקרות בו,

אמרו זה ספר מספרי ישראל הוא

יש תינוק אחד מהם שהוא חבוש בבית האסורין שלך,

הלכו וקראו לו,

כיון שראה ספרו חבקו ונשקו,

וקראו ופרשו עד ויכולו,

האיחוד של הקיסר עם הספר אינו מתאפשר. הקיסר וגם גדולי המלכות,  אינם יכולים לקרוא ולהבין בספר בראשית. התינוק (שאביו לימדו) הוא מסוגל לקרוא ולפרש את הספר, אך על הקיסר לאחדו עם ספרו. משנעשה איחוד הספר והתינוק, הוא קורא ומפרש את כל סדר בריאת העולם "עד ויכולו", עד הפסוק (בראשית ב, א) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אין זה מקרה שפסוק זה מוזכר. הוא מציין את השלמת הבריאה, איחוד כל מרכיבי הבריאה לעולם שלם.

כיון ששמע קיסר שבחו של הקב"ה

היאך ברא עולמו

עמד מכסאו ונשקו על ראשו,

אמר לו יודע אני שלא הרגיש הקב"ה את עולמו

אלא בשבילך כדי להתירך,

קריאת הילד את הספר מחוללת שינוי בקיסר . אין אנו יודעים מהסיפור מה הייתה אמונתו של הקיסר אבל ברור שלאחר שלמד מהתינוק הוא מאמין בקדוש ברוך הוא. מה מביא אותו לאמונה זו?

הטקסט הגלוי אינו מספק לנו תשובה. צריך לרדת לעומקו של הסיפור. כאמור עלילת הסיפור נעה מהפרדה לאיחוד וחושפת את הניגודים שבין הדמויות המרכזיות התינוק והקיסר.הקיסר מפריד את התינוק מאביו. הקיסר כובש והתינוק (נחבש בבית האסורים). הספר מופרד מהתינוק ונלקח לבית גינזי הקיסר. דעת הקיסר נטרפת-נקרעת. הוא מופרד משלוות נפשו ומבקש למצוא את התשובה- האיחוד בספר . הספר מובא (מתאחד) לקיסר אלא שהאיחוד אינו מושלם כי הקיסר-הכובש אינו מסוגל לקרוא את הספר. כאן נחשף הניגוד הנוסף, רק התינוק הנחבש  מסוגל לקרוא אותו, והתשובה שהוא קורא מהספר היא בריאת העולם.  התשובה שמוצא הקיסר היא איחוד הבריאה ועימו התובנה שכל עוד שלטונו של הקיסר מפריד בין בני האדם לא יהיה איחוד לנפשו. שלמות הנפש  תלויה בכך ששילטונו יביא לאיחוד. האימות למהלך שאני מוצא בעלילה הוא הנשיקה (מעשה המאחד את המתנשקים). התינוק שאוחד עם הספר מנשק את הספר, ואחר כך הקיסר שנפשו אוחדה מנשק את התינוק שהביא לשלמות נפשו ולשלוותה..

מיד נתן לו קיסר כסף וזהב

ואבנים טובות ומרגליות (טובות) עבדים ושפחות

ושיגרו בכבוד גדול אצל אביו,

והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית עלתה לו כך,

הלומד כל התורה כולה על אחת כמה וכמה.

הקיסר מאחד את התינוק עם אביו ובכך נסגר מעגל העלילה. התינוק ואביו זוכים לבונוס "כסף וזהב ואבנים טובות...". הבונוס הזה מוסיף נופך עממי לסיפור. אין לו משמעות בעלילה, התינוק ואביו לא תוארו כעניים והקיסר לא תואר כעשיר עד לסיום זה של הסיפור. נראה שתוספת זו נועדה ל"צבוע"  את איחוד התינוק ואביו המסיים את איחוד והשלמת כל חלקי העלילה, בצבעי זהב וכסף, שהרי אין ערך לעושר כל עוד הרוע בעולם מפריד בין אוהבים (ואולי  ה"בונוס" של זהב ואבנים טובות שנוסף לעלילה נועד לשכנע אבות אמידים אך לא משכילים, שכדאי כלכלית להשקיע ממון במורים ומלמדים לבניהם בתקווה שהשקעה זו תשתלם בעתיד...אין לי זמן לחפש בספריה את הספר עצמו ולעיין בנוסאות כתבי היד. מעניין אם הכסף והזהב מופיעים בכל כתבי היד).

הסיפור מסתיים בלקח המעלה על נס את לימוד התורה ואת חובת האב לדאוג שבניו (ואני מוסיף גם את בנותיו) ילמדו תורה, כל התורה כולה. בכך מתקשר הסיפור לקטע המדרש הידוע (מהתפילה) המובא לפניו:

אמר רבי אלעזר בן עזריה א"ר חנינא

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,

שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעיהו נ"ד, י"ג)

אל תקרי בניך אלא בוניך.

תלמידי החכמים, אלו הלומדים תורה, מרבים שלום בעולם. שלום הוא שלמות, שלום הוא איחוד בין המופרדים או המפרידים עצמם זה מזה. לימוד התורה הוא המאחד והוא הבונה את העולם.