דבר תורה

שמות פרק כא

 (ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:

(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר <לא> לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:

(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:

(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:

(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: ס

פרשת משפטים פותחת בדיני עבדים, תחילה דיני עבד עברי ואחר דיני האמה העברייה. לכאורה העבדות בוטלה בעולם המערבי עם ביטול העבדות בארה"ב במאה התשע עשרה. לאמיתו של דבר העבדות פורחת מסביבנו. כל ניצול חולשה של העובד או העובדת  כדי לדרוש מהם עבודה ללא תמורה מתאימה , כל השפלה, הטרדה או הפעלת אלימות, היא בעצם חזרתה של העבדות בתחפושת של העסקה.

פרשת האמה העברייה  מציבה בעיות נוספות שהרי מצב זה מטבעו מזמן ניצול מיני. אכן בניגוד לעבד העברי שנאמר בו (שמות כא, ב) "שש שנים יעבוד" אין בפרשת האמה העברייה כל אזכור של עבודה, ומכירתה לאמה משמעותה העיקרית היא, ככל הנראה, ליחסי אישות, אף כי מעמדה אינו ברור (אישה? פילגש?). האמה מיועדת לאדוניה או לבנו ועליו לספק לה "שאר כסותה וענתה". אסור לו למכרה ואם אינו מקיימה  עליו לשחררה "חנם אין כסף". לא אפרט כאן כיצד פירשו חז"ל את דין האמה העברייה. סיכום טוב של דיני האמה  ניתן למצוא ב"משנה תורה" של הרמבם בהלכות עבדים פרק ד'.

פסוק י' הינו המקור להלכה הקובעת את חובת הבעל כלפי אשתו לספק לה "שאר כסות ועונה", כלומר : מזון , בגדים ויחסי אישות קבועים. על פי הלכה זו מפרש רש"י את הפסוק :

"שארה - מזונות:כסותה - כמשמעו:ענתה - תשמיש:"

 אך יש שמפרשים אחרת , בעיקר את המלה "ענתה". למשל נכדו של רש"י הרשב"ם:

"שארה - מזונות. כמו ואשר אכלו שאר עמי:כסותה - מלבושים:ועונתה - בית דירה לפי הפשט, לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר (=ה"מ" של מעון אינה אות מהשרש) . הרי מזון וכסות ומדור:"

 לדעת הרשבם "ענתה" פרושה בית דירה, ובכך שונה פירושו מפירוש רש"י, אך אין הוא חולק עליו לגבי המובן של "שאר" – מזון.

דעה אחרת מביא הרמב"ן. לדעתו חובת הגבר לזון את אשתו היא  תקנת חז"ל (אף כי הוא מסכים שיש בגמרא דעת יחיד הסובר שמזונות מן התורה).

"ואני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם". כאן מביא הרמב"ן ראיה מכל הפסוקים בהם מוזכרת המלה "שאר"  לתמוך בטענתו. "...ותקרא האשה שאר לבעל כמ שדרשו 'כי אםלשארו' שאר זו אשתו, והוא מן הענין שאמר ו'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. והנה שארה קרוב בשרה , וכסותה כסות מטתה כמו שנאמר 'כי היא כסותה לבדה ...במה ישכב'. וענתה הוא עונה שיבוא אליה לעת דודים."

אם כן דעת הרמב"ן היא כי כל שלשת המושגים "שאר כסות ועונה" קשורים ביחסי אישות. "שאר" הוא "קירוב בשר" כלומר קיום יחסים בעירום מלא, "כסות" פירושו מצעי המיטה ואילו "עונתה" הוא מלשון "עת דודים". אמנם הרמב"ן וממשיך ומפרש את פשט הפסוק הפותח ב"ואם אחרת יקח לו" "וענין הכתוב שאמר שאם יקח אחרת – קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה כי כן משפט הבנות.והטעם שלא  תהיה האחרת יושבת לו על מיטת כבודה והיו שם לבשר אחד , וזו עמו כפילגש ישכב עמה  בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל  אשה זונה. ולכן מנעו הכתוב מזה..." הרמב"ן מפרש את הפסוק העוסק במצב בו לוקח הבעל אשה אחרת ועל פי פירושו על הבעל לשמור על כבוד אשתו הראשונה ולהמשיך בשגרת יחסי האישות עמה מבלי להפלות בין הנשים.

עם זאת עיקר דבריו מכוון אל יחסי האישות ומקומם בזוגיות. כך יש להבין את הזיהוי של "עונה" עם "עת דודים" ("דוד" בשיר השירים הוא אח בהשאלה כלומר קרוב אהוב). לא מדובר במינוח טכני אלא במתן מקום של כבוד לאירוטיקה ביחסי הזוגיות. לכן מדגיש הרמב"ן את קיומם של יחסי האישות במסגרת חושנית: "קירוב בשר" ו "כסות המיטה".  ובסיום דבריו הוא חוזר אל הזוגיות בנישואין מונוגמיים "ולכן אמר אלו ברמז 'שארה כסותה ועונתה' על שלושת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחיבורן... ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם." לדעתי יש להבין את המלה"בחיבורן" לא רק איחוד במובן יחסי אישות אלא  איחוד במובן של זוגיות וחיים ביחד, חיים שתענוגות המין נועדו להעשיר אותם.

יש לשים לב למשפט המסיים "ויהיו המזונות ולבושי האשה תקנה מדבריהם". רק המזונות והמלבושים הם תקנת חכמים. חיוב  "עונתה" (הכוללת "שאר" ו "כסות" במובן קירוב בשר ומצעי המיטה) היא לדעת הרמב"ן מהתורה !