דבר תורה

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד א

משנה:

עד מתי שואלין את הגשמים?

 רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח,

רבי מאיר אומר: עד שיצא ניסן,

שנאמר (יואל ב') ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון.

גמרא:

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: יורה בניסן?

יורה במרחשון הוא! (דתנן) [מסורת הש"ס: דתניא]

 יורה במרחשון ומלקוש בניסן! –

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה,

 דכתיב ביה (יואל א') יתר הגזם אכל הארבה וגו'.

אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים,

ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן.

אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו.

אמרו לו: מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין

יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות? –

אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו.

נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים.

יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי,

 וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן,

הקריבו עומר בששה עשר בניסן,

נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום,

נמצא עומר הקרב מתבואה של ששה חדשים קרב מתבואה של אחד עשר יום.

 ועל אותו הדור הוא אומר: (תהלים קכ"ו)

הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'.

מאי הלוך ילך ובכה נשא משך וגו'?

אמר רבי יהודה: שור כשהוא חורש - הולך ובוכה,

 ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם.

וזהו בא יבא ברנה. מאי נשא אלמתיו?

אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: קנה - זרת, שיבולת - זרתים

            הקטע הזה בגמרא הוא אגדתי מובהק אך הוא נראה במבט ראשון כדיון  כמו הלכתי. בקטע קצר יחסית יש לנו סיפור מדרשי אולי אפילו שנים, ושלשה מדרשי פסוקים.

נבחן את הקטע בכלים ספרותיים. יש לנו סיפור בתוך סיפור, כלומר סיפור מסגרת וסיפור פנימי. סיפור המסגרת חשוב שכן הוא מאגד לנו את כל הסוגיה תוך שהוא ממסגר כמה סיפורים ומאמרים קצרים. סיפור המסגרת נפתח בדיון בין שני חכמים רב נחמן ורבי יצחק. רב נחמן הוא מגדולי הדור בבבל,  תלמיד של האמורא שמואל. רבי יצחק הוא מאמוראי ארץ ישראל, תלמידו של רבי יוחנן. המפגש הוא מפגש בין ארץ ישראל ובין גולת בבל. סיפור המסגרת נפתח בשאלה על המשנה. המשנה סיימה את הדיון במדרש הלכה . לדעת רבי מאיר שואלין את הגשמים כל חודש ניסן והוא מסתמך על הפסוק בספר יואל (ב, כג)

וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:

ברור שה"מורה" הוא היורה, הגשם הראשון בשנה, ואילו המלקוש הוא הגשם האחרון. רבי מאיר מבין ש"בראשון" פירושו בחודש הראשון הוא חודש ניסן, כלומר הנביא מבטיח עונת גשמים שלמה מן היורה ועד זמן המלקוש בחודש הראשון. מכאן מסיק רבי מאיר שכל חודש ניסן נכלל בעונת הגשמים ויש להמשיך ולבקש על הגשמים עד תום חודש ניסן.

רב נחמן מבין את הפסוק כפשוטו, גם היורה וגם המלקוש ירדו בחודש הראשון, ועל כן הוא שואל איך יתכן שהנביא  מתזמן את היורה לניסן בעוד מקור תנאי קובע כי "יורה במרחשון" כלומר זמנו של היורה הוא בחודש חשון.

על כך משיב  רבי יצחק בציטוט מדברי רבי יוחנן וכאן נפסק סיפור המסגרת ומתחיל הסיפור הפנימי.

בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה,

 דכתיב ביה (יואל א') יתר הגזם אכל הארבה וגו'.

אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים,

ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן.

רבי יוחנן בא לפרש את פסוק כ"ג באופן לפיו אכן אירע שהיורה והמלקוש ירדו שנים בחודש ניסן. הוא מביא סיפור מדרשי המרחיב את הסיפור המקראי. בימי הנביא יואל היתה בצורת ועל כך הוא מתנבא בפרק א' :

(א) דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר הָיָה אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל:

(ב) שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם:

(ג) עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר:

(ד) יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל:

(ה) הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כָּל שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם:

(ו) כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ:

(ז) שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ:

מה מקומו של פסוק כ"ג בפרק ב' ("ויורד לכם גשם...)? ובכן שנת הבצורת כללה לא רק מכת ארבה וגזם אלא גם עצירת גשמים מוחלטת ולא ירד גשם כלל באותה שנה עד לראשון בניסן. כשירד הגשם בניסן הכיר בכך הנביא שזהו סימן שהא-ל מרחם על עמו ועל כן הוא מורה לעם  לצאת ולזרוע.

אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו.

אמרו לו: מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין

יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות? –

אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו.

העם איננו מקבל את דבר הנביא. אם יזרעו את התבואה גם אם יקרה נס והתבואה תצמח לאחר זריעה כה מאוחרת , הרי לא תישאר להם תבואה לאכול. האם שאלת העם לגיטימית או קנטרנית. תשובת הנביא פותחת ב"אף על פי כן" ובמילים אלו מקבל הנביא את טענת העם.

יש לשים לב למבנה הקטע: דבר הנביא ("צאו וזרעו"), שאלת העם ("יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות"), ושוב דבר הנביא ("אף על פי כן צאו וזרעו") , כי מבנה דומה יחזור בהמשך.

נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים.

הפתרון הוא על ידי נס – נתגלתה להם  התבואה שצברו הנמלים  בקיניהן  (ואולי גם העכברים בקירות הבתים, כפירוש רש"י למילים "מה שבכתלים"). הנס הזה מרכזי לסיפור כולו, אך האם זה הנס הגדול שבסיפור? התבואה הנמצאת בחורי הנמלים לא הגיעה לשם בדרך נס אלא בדרך הטבע. במידה רבה מזכיר סיפור זה את האימרה מימי מלחמת השיחרור על כיבוש/שיחרור צפת שהייתה עיר מעורבת בתחילת המלחמה. זקני צפת אמרו ששיחרור צפת היה בו זמנית בדרך הטבע ועל ידי נס. בדרך הטבע כיצד ? זקני צפת היו יושבים במקלטים  ואומרים תהילים והקב"ה מדרך הטבע הגן עליהם. ועל ידי נס כיצד? שהפלמ"ח הגיע בזמן... הנס הגדול בסיפור שלנו הוא ירידת הגשמים בניסן וצמיחת התבואה במהירות שלא כדרך הטבע, אבל הזכרת הנס היא על התבואה שנמצאה בכתלים ובחורי הנמלים.

כאן אנו נוגעים במשמעות העמוקה של הסיפור. אך לפני כן יש לשים לב לשאלה נוספת והיא ההגיון הדתי-מוסרי של הסיפור. אין לפורענות פשר, אין אנו יודעים על איזה חטא בא הרעב ואם בכלל הרעב הוא עונש. השאלה הנשאלת היא אם יש לפשר להצלה , ואם אין פשר כזה מה בא הסיפור ללמדנו ? השאלה היא רחבה יותר כי הרעב בסיפור שלנו הוא אבטיפוס לכל צרות העם (וכאלו לא חסרו במאה השלישית לספירה- זמנם של רבי יוחנן ואחריו של רבי יצחק ורב נחמן), ובראשן הגלות.

בכך מקיים הסיפור התלמודי דו-שיח עם ספר יואל שהרי ספר יואל כולו עוסק בצרת העם – הרעב, בקריאת הנביא לעם – לצום ולהתפלל, ובהבטחת הגאולה. בכל הספר לא מוזכר חטא שהוא סבת הפורענות, והסבה להצלה היא זעקת העם אל הא-לוהים.

אך הסיפור שלנו מורכב יותר.שאלת הגלות והגאולה היא מרכזית לתקופה. בשנים שקדמו לסיפור ניסו בני העם לקרב את הגאולה במלחמה ובמרידות שגבו מחיר דמים יקר. בסיפור התלמודי קורא הנביא לעם לצאת ולזרוע. הוא אף איננו דורש מהם לסכן את חייהם בכך, וזו המשמעות של "נעשה להם נס" . משמים מקבלים את טענת העם ומכירים במצוקה. האם ההצלה הזו מבטלת את הניסיון- שהרי דרישת הנביא החוזרת "אף על פי כן צאו וזרעו" היא ניסיון –  העם נדרש לסכן את שארית התבואה שלו. לדעתי עדיין הנביא מעמיד א העם בניסיון ומשמעותה של הפורענות היא קודם כל ניסיון שיש לעמוד בו.

יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי,

 וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן,

הקריבו עומר בששה עשר בניסן

העם נענה לקריאת הנביא , הקב"ה נענה לעם והוריד לו גשם נוסף ואף הצמיח את התבואה. מבנה הקטע : מעשה העם ("יצאו וזרעו") , תשובת הא-ל ("וירדה להם רביעה שניה"), ושוב מעשה העם ("הקריבו עומר"). המבנה מחזיר אותנו לדו שיח בין הנביא והעם אך יש ניגוד בולט בין שני הקטעים. בקטע הראשון יש דיבורים ושאלת העם מראה על מצוקה גדולה. בקטע השני יש מעשים ותשובת הא-ל היא הקלת המצוקה  על ידי הורדת גשמי ברכה. העמדה זו מחזקת את הקשר שבין הגאולה להיענות העם לדרישת הנביא, כלומר לעמידה בניסיון. המסר שבסיפור: הפורענות איננה עונש כי אם ניסיון שיש לעמוד בו.

נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום,

נמצא עומר הקרב מתבואה של ששה חדשים קרב מתבואה של אחד עשר יום.

כבר ראינו שיש בסיפור מבנה צולב- כיאסטי. הקטע הזה "נמצאת תבואה הגדלה ..." משלים את הפתיחה : "אותה שנה  יצא אדר ולא ירדו גשמים". הסיפור פותח בפורענות גדולה ומסיים בנס גדול .  אבל מה משמעות המשפט השני "נמצא עומר הקרב מתבואה של ששה חוים קרב מתבואה של אחד עשר יום"?

ובכן תכלית התבואה בין אם היא גדלה בששה חודשים ובין אם היא גדילה באחד עשר יום היא להביא ממנה את העומר. תכלית קיום האדם היא לקיים מיצוות. כבר הראיתי קודם שהפורענות וההצלה אינן עונש (על חטא) ומחילה  כי אם ניסיון. אבל מסתבר שלא הניסיון עיקר .הפורענות היא חלק מהטבע, בין אם היא אסון טבע ובין אם היא מעשה ידי אדם. אלא שהפורענות מבטלת את עם ישראל מקיום המיצוות וכיון שתכליתהעולם היא קיום המיצוותעל הקדוש ברוך הוא להתערב,ולהציל את ישראל כדי שיוכלו למלא ייעודם. הקב"ה צריךלהציל אתעם ישראל מרעב כדי שיוכלו לחיות, אך עליהם להקריב מהתבואה את העומר כי כל הצלתם תכליתה לאפשר להם את קיום המיצוות.

ולבסוף חוזר סיפור המסגרת ומביא עמו שני מאמרים – מדרשים ויש לשאול מה הוא מקומם ?

ועל אותו הדור הוא אומר: (תהלים קכ"ו)

הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'.

מאי הלוך ילך ובכה נשא משך וגו'?

אמר רבי יהודה: שור כשהוא חורש - הולך ובוכה,

 ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם.

וזהו בא יבא ברנה. מאי נשא אלמתיו?

אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: קנה - זרת, שיבולת - זרתים

דברי רבי יהודה באים לעודד אותנו. אנו הסובלים בקשי הגלות נמצאים בסיטואציה של השור החורש ובוכה. עלינו להאמין שיתכן שמעבר לסיבוב, כשנחזור בתלם, כבר יצמח החזיז. יתכן שכבר מעבר לפינה ממתינה הגאולה.באותה מידה מבטיח רב חיסדא שהגאולה תביא לנו הצלה  ביד נדיבה כמו השבולת הכפולה .