דבר תורה

בשבוע שעבר, בפרשת ויקהל, למדנו על הקמת המשכן מתרומת עם ישראל, ועל השתתפות העם כולו, גברים ונשים, בהקמת המשכן. פרשת השבוע, פרשת פקודי, עוסקת בהשלמת ההכנות להקמת המשכן ופותחת בבגדי הקודש, בגדי הכהנים. בין בגדי הכהן הגדול נמנה החשן ובו שתים עשרה אבנים (שמות לט,יד):

 וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט:

החושן חוזר וממחיש את שליחותו של הכהן הגדול כנציג עם ישראל כולו. על פי האמור בתלמוד הבבלי במסכת יומא (עג ע"ב) נכתבו גם שמות האבות, וכך באמצעות החושן, נקשרת עבודת הא-ל בבית המקדש  גם לשורשים של עם ישראל.  החושן ארוג מזהב תכלתוארגמן ותולעת שני , אבני החושן הן אבני חן – אבנים יקרות. המשכן עשיר בציפויי זהב וכסף, בדים יקרים, עורות יקרים. האם הפאר הזה מייצג בנאמנות את עם ישראל ואת מסורת אבותיו, רועי הצאן?

 בתלמוד הירושלמי מובא סיפור על אבדן אבן מאבני החושן. סיפור זה ממחיש לדעתי את ההתלבטות בין המסורת המפוארת ופאר המקדש. הסיפור לקוח מקובץ סיפורים הדן בכיבוד אב ואם, ונמצא בשני מקומות בתלמוד הירושלמי ובשינוי נוסח גם בתלמוד הבבלי. תת הקובץ בו נעסוק כולל שלושה סיפורים. אביא את גירסת התלמוד הירושלמי, מסכת פאה. המשנה הראשונה של מסכת פאה פותחת ב "אלו דברים שאין להם שיעור" (משנה זו משולבת בתפילה בברכות השחר). אחד מהדברים הוא "כיבוד אב ואם" ועל כך מעיר התלמוד :

ירושלמי פיאה פרק א דף טו טור ג /ה"א

כיבוד אב ואם

רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

 שאלו את רבי אליעזר:

 עד היכן הוא כיבוד אב ואם ?

אמר להן ולי אתם שואלין

לכו ושאלו את דמה בן נתינה

כבר ההקדמה מעוררת קושי, מדוע צריך התלמוד להביא את דברי רבי אליעזר מפי רבי יוחנן שחי כמאה שנים אחריו?  חוקרי התלמוד רואים בכך עדות לעריכה שקבעה את שני הסיפורים הראשונים לפני הסיפור השלישי, שהוא אשר הובא מפי רבי יוחנן (את עקרי הדברים, למעט הניתוח הספרותי,  למדתי ממאמרו של שמא יהודה פרידמן "דמא בן נתינה : לדמותו ההיסטורית..." ב "הגיון ליונה, היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט"  ירושלים תשס"ז ע'83-130.). בכוונתי להראות שבעריכה זו עוצבו הסיפורים במתכונתם הסופית וניתן לדון בהם ביחד, כחטיבה אחת. הסיפור הראשון מובא בשם רבי אליעזר, המציג לנו את דמה בן נתינה.

בסיפור מסגרת נשאל רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם. זו היא שאלה של התלמידים לרבם אלא שרבי אליעזר בוחר להפנות את התלמידים לדמה בן נתינה כבר בסיפור המסגרת מעניק התנא בן דור המייסדים של המשנה תוקף של רב  ומורה לדמה בן נתינה. כפי שנראה מיד דמה בן נתינה הוא נכרי, וכבר נוצר המתח במה זכה הנכרי להיעשות לדוגמא לתלמידי החכמים.

 כאן מן הראוי לעמוד על השם. "דמה" יכול להתפרש כ"דם"  הסיפור השלישי מסתיים בלידת פרה אדומה , ואולי על כך מרמז שמו. בתוספתא (באחד מכתבי היד) ובמדרש ספרי זוטא מוזכר השם "דומא" או "דמת" כשם לפרה האדומה עצמה. נתינה יכול להתפרש כ"נתין" שהוא כינוי לגבעונים ל ימי יהושע, כלומר נכרים החיים בחסות ישראל. אבל "נתינה" הוא גם מלשון "לתת".

דמה בן נתינה ראש פטרכולי היה

פעם אחת היתהאמו מסטרתו

בפני כל כולי שלי

ונפל קורדקון שלה מידה

והושיט לה שלא תצטער

בסיפור הזה שלש מילים דורשות הסבר. "כולי" הוא שיבוש מעתיקים (של כתבי היד) למילה  "בולי". הבולי היא מועצת העיר. בערים ההילניסטיות –רומיות בארץ. בתקופת התלמוד  נוהלו הערים שבתחום השלטון הרומי על ידי  מועצה, שחבריה נבחרו מבין נכבדי העיר העשירים (והם גם נשאו בחלק גדול מנטל ההוצאה הציבורית). "פטרכולי" הוא "פטרבולי" או אב המועצה, היום הוא היה נקרא "ראש העיר". הביטוי "ראש פטרבולי" הוא ייתור, שכן ראש הבולי או פטר בולי הם מונחים זהים.

 "מסטרתו" פירוש סוטרת לו. סטירה היא מכה שיש בה השפלה.

 "קורדקון" או בגרסאות המקבילות "קורדוקוסין"  הוא נעל. מסתבר שאמו של דמה הייתה מכה אותו בנעל שהסירה מרגלה, וכשנפלה הנעל הרים אותה  דמה והחזירה לאימו.

דמה בן נתינה מוצג כ"פטר בולי", אב המועצה , או ראש העיר. המושג "פטר"="אב" פותח את שרשרת הסיפורים העוסקת ביחסי הורים- בנים. על רקע זה בא האירוע "פעם אחת" הכתה אותו אימו , והיא עשתה זאת בפני כל חברי המועצה. ההשפלה שסופג דמה מובלטת בין הזכרת מעמדו הקבוע כראש הבולי, ובין הצגת המעמד החד פעמי בו נוכחים כל נכבדי העיר בעת שאמו מכה אותו.

יש הסלמה בתיאור הכאב של דמה. תחילה אימו סוטרת לו, אחר כך אנו למדים שכל גדולי העיר שותפים למעמד, ואז אנו לומדים האמו של דמה לא הכתה אותו בידים ריקות כי אם ב"קורדקון" שלה, עד שנפל הקורדקון מידה. וכאן כשהנעל נופלת ונוצר כאילו פסק זמן שניתן לנצלו להפסקת הפגיעה של האם בבנה, מתערב הבן ומחזיר לאימו את הקורדקון "שלא תצטער". סיום הסיפור הוא עומד בניגוד למהלך העלילה הקצרה הזו. האם המשפילה את הבן מתוארת באריכות יחסית אך הוא דואג לה שלא תסבול שום צער, וזאת בשתי מילים. איננו יודעים מדוע מכה האם את דמה אבל אנו יודעים מדוע דמה מושיט לה את הנעל - "שלא תצטער". דמה רגיש לכאב של האם.

דומה שבכך ניתן היה לענות שלשאלת תלמידי רבי אליעזר. זו בהחלט מסירות קיצונית של בן לאימו. אך התלמוד ממשיך ומביא עוד שני מעשים:

אמר רבי חזקיה גוי אשקלוני היה

וראש פטרכולי היה

ואבן שישב עליה אביו

לא ישב עליה מימיו

וכיון שמת אביו עשה אותה יראה שלו

הסיפור השני מובא בשם רבי חזקיה. הסיפור פשוט עוד יותר. תחילה חוזר רבי חזקיה ומציג את דמה בן נתינה כ"גוי אשקלוני". המידע שנמסר לנו עד כה על דמה הוא שהיה ראש הבולי, ומכאן שהתגורר בעיר שהיה לה בולי. כלומר עיר גדולה יחסית. איננו יודעים אם היה יהודי או נכרי כי בערים המעורבות, כמו ציפורי וטבריה, בהן היו קהילות יהודיות גדולות ועשירות יחסית, צורפו יהודים לבולי. עכשיו מציב רבי חזקיה את דמה באשקלון, ומדגיש את עובדת היותו "גוי". הסיפור מתקשר לסיפור הקודם באמצעות "וראש פטרבולי היה".

הסיפור השני משלים את הסיפור הראשון באמצעות הניגודים שבין הסיפורים. הסיפור הראשון עוסק באם והשני באב.הסיפור הראשון הוא אירוע חד פעמי בעוד השני מתאר מצב מתמשך כל ימי חיי האב וביתר שאת אחרי מותו. בשני הסיפורים מבטל דמא את עצמו בפני הוריו.

למה מודגשת "גויותו" של דמה ? לדעת יונה פרנקל הסיפור הזה רוצה למתן את הרושם הטוב שעושה דמה בן נתינה בסיפור על אימו וגם בסיפור הבא. לשם כך מודגש שהוא גוי ושהוא הופך את המושב של אביו לעבודה זרה. במקום מושב או כסא משתמש התלמוד במילה "אבן" . לדעת  פרנקל האבן באה להדגיש את  הפסוק (ירמיהו ב) "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו". לדעתי התלמוד אינו מזכיר את המילים "עבודה זרה" אלא משתמש במלה המתונה יותר "יראה". למילה זו משמעות מיוחדת כי על הפסוק בויקרא (יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו" אומר מדרש תנאים (ספרא קדושים פרשה א ) :איזו היא מורא לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו" מורא אב  משמעותו שלא ישב במקומו. דמא מקיים את  הדברים בהקצנה והופך מורא ל"יראה". לדברים הללו תהיה משמעות מיוחדת בסיפור הבא:

פעם אחת אבדה ישפה של בנימן

אמרו מאן דאית ליה טבא דכוותה

אמרו אית לדמה בן נתינה

אזלון לגביה ופסקו עמיה במאה דינר

תרגום:

פעם אחת אבדה ישפה של בנימין

אמרו: מי יש לו (אבן) טובה כמוה.

אמרו: יש לדמה בן נתינה

הלכו אליו ופסקו עמו במאה דינר

ישפה היא האבן האחרונה במנין אבני החושן, ובנימין הוא הצעיר בבני יעקב. אבן החושן שאבדה היא האבן של בנימין. בנימין הוא גם השבט ממנו יצאו שאול המלך ומרדכי היהודי שאת עלילותיו נקרא עוד שבועים במגילת אסתר. שאול נלחם באגג מלך עמלק, מרדכי נאבק בהמן האגגי שהמסורת התלמודית קושרת לאגג מלך עמלק . עמלק הוא מבני עשו הוא אדום. הזיהוי של עשו-אדום עם רומי והרומאים מקובל בתלמוד. ובכן האבן שאבדה היא האבן של השבט שהמסורת קושרת לעימות חזיתי עם עשו-אדום. ועתה הרומאים המזוהים עם אדום הם השלטון העוין. האם דמה רומאי ? עובדה זו לא מוזכרת בשום מקום אבל אם דמה הוא "פטרבולי" הרי שהוא באופן פורמלי אזרח רומאי (רומא העניקה מעמד של אזרחים לתושבי הערים שבפרובניקיות)!

הממונים על בית המקדש מחפשים ישפה שהיא טובה כמו זו שאבדה. הם באים לרכוש את האבן של בנימין, אויב בני עשו, מאדם המזוהה כגוי ומן הסתם הוא אזרח רומאי.

סליק בעי מייתה להו

ואשכח אבוה דמיך

ואית דאמרין מפתחא דתיבותא הוה יתיב גו אצבעתיה דאבוי

ואית דמרין ריגליה דאבוה הוות פשיטא על תיבותא

נחת לגבון אמר לון

לא יכילית מיתותיה לכון

תרגום:

עלה וביקש להביאה להם ,

ומצא את אביו ישן

ויש אומרים מפתח התיבה היה נתון בתוך אצבעותיו של אביו

ויש אומרים רגלו של אביו היה פשוטה על התיבה (שהאבן בתוכה).

ירד אליהם ואמר להם

איני יכול להביאה לכם.

דמה רוצה להשלים את העיסקה , אך איננו רוצה להעיר את אביו. איננו יודע מדוע אין דמה מספר לאורחיו מדוע איננו יכול להביא את האבן. אפשר שהוא מקפיד על צנעת אביו.

אמרו  דילמא דו בעי פריטין טובן

אסקוניה למאתים אסקוניה לאלף

תרגום :

אמרו שמא אתה רוצה יותר כסף?

העלו אותו למאתים, העלו אותו לאלף.

הממונים על המקדש מבינים שדמה אינו רוצה לתת להם את האבן והם סבורים שהוא מתחרט על הסכום . לפיכך הם מעלים את המחיר ומציעים כסף רב יותר. הממונים מוכנים אם להיות קרבן לסחיטה עבור אותה אבן שאבדה. בעוד דמה מכבד את אביו ומוכן להסתכן בביטול העיסקה ובלבד שלא יעיר את אביו הממונים על המקדש להוטים להוציא כסף רב כדי לרכוש את האבן מידי הנכרי.

כיון דאיתעיר אבוה מן שינתיה

סלק ואייתותיה לון

תרגום:

כאשר  התעורר אביו משנתו

עלה והביאה להם.

גם כאן אין דמה מפרש את מעשיו . הוא המתין לאביו שיתעורר ומיד כשהתעורר הוא משלים את העסקה.

בעו מייתון ליה בפסיקוליה אחרייא

ולא קביל עלוי

אמר מה אנא מזבין לכון איקרא דאבהתי בפריטין

איני נהנה מכבוד אבותי כלום

תרגום:

רצו לתת לו (תשלום) כפי שפסקו לו באחרונה,

ולא קבל עליו

אמר : מה אני מוכר מוכר לכם את כבוד אבי בכסף?

איני נהנה מכבוד אבותי כלום.

בפיסקה זו מוצג הניגוד בין דמה לממונים על המקדש. הם מוכנים לשלם ממון רב תמורת האבן גם לנכרי. נזכור שהאבן הזו היא מסמלת את אחדות העם ואת הקשר לאבותיו. הוא איננו מוכר את כבוד אבותיו בכסף ואינו נהנה מכבוד האבות. מספר האגדה מבקר כאן את עם ישראל שמודד את כבוד המקדש וכבוד האבות בכסף מול הגוי שאינו מוכר את כבוד האבות  בכסף, אלא הופך את כבוד האבות לעבודת האל, ל"יראתו". פיסקה זו גם מסיימת את הסיפור המקורי המסופר בארמית. המשפט האחרון נאמר בעברית כדי להדגיש את המסר.  המסר הגלוי הוא הקפדת דמה בן נתינה על כבוד אביו. אך יש גם הדגשה שבעתיים של המסר הסמוי. עבודת המקדש הופכת את הפאר וההדר לעיקר. במקום לקיים את המיצוות באופן ישיר כפי שמקפיד דמה בן נתינה לכבד את אביו ואימו רוכשים היהודים את האבן המסמלת את האבות בכסף רב. במקום להקפיד שעבודת הא-ל תשתף את העם ותגבש אותו מול השלטון העוין רוכשים הממונים את האבן שצריכה לסמל העימות בין ישראל לאויביו מידי ה"גוי האשקלוני". המילה אבן איננה נזכרת בטקסט בסיפור השלישי אך היא חוזרת בפרשת החושן.

מה פרע לו הקב"ה שכר

אמר רבי יוסי בי רבי בון

בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה

ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב

ונטלוה

הפסקה הזו איננה דורשת תרגום. מה מטרת הפסקה? בעוד שאבן ישפה ניתן למצוא הרבה מקומות ואין כל דרישה הלכתית שאבן החושן תהיה יפה יותר או טובה יותר, פרה אדומה היא דבר נדיר. אפר הפרה אדומה נועד לטהר את העם מטומאת המתים, והוא חיוני לעבודת המקדש בטהרה. את האבן יכלו הממונים למצוא גם בין היהודים אך פרה אדומה תמימה היא נדירה ועל כן אין לממונים ברירה אלא לקנותה מדמה ולשלם את משקלה בזהב. נראה לי שמטרת הפסקה הזו היא לנטרל את העוינות כלפי הנוכרים היכולה לצאת מהמסר הסמוי. דמה איננו עוין את היהודים ואיננו מנסה לנצל את במצב לטובתו. הוא נאמן להוריו ומכבדם בכל ליבו ועל כך הוא זוכה שבכבוד הנדיר שתיוולד לו פרה אדומה. הדגש הוא על הניגוד בין מי שמקיים מצוות כיבוד ההורים  ונאמן למסורת אבותיו בכל ליבו גם אם הוא נכרי ובין מי שמנסה לרכוש את המצוות ואת כבוד האבות  בכסף, גם מידי זרים.