דבר תורה

על מוות ותשוקה אירוטית במסכת תענית

ברצוני לחזור לסוגיית  "יורה בניסן" . הפעם אני רוצה לבחון את הסוגיה כולה . נחזור לסיפור הראשון.

, תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד א

.

גמרא:

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: יורה בניסן?

יורה במרחשון הוא! (דתנן) [מסורת הש"ס: דתניא]

 יורה במרחשון ומלקוש בניסן! –

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה,

 דכתיב ביה (יואל א') יתר הגזם אכל הארבה וגו'.

אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים,

ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן.

אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו.

אמרו לו: מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין

יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות? –

אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו.

נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים.

יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי,

 וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן,

הקריבו עומר בששה עשר בניסן,

נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום,

נמצא עומר הקרב מתבואה של ששה חדשים קרב מתבואה של אחד עשר יום.

בדיון הקודם הזכרתי שיש כאן סיפור מסגרת , המפגש בין רב נחמן לרבי יצחק, וסיפור פנימי, הסיפור על הרעב בימי הנביא יואל. הסיפור הפנימי פשוט: יש בצורת ולא יורד גשם כלל עד חודש ניסן. בראש חודש ניסן יורד גשם ראשון- "רביעה" ראשונה. הנביא אומר לעם  לצאת ולזרוע את השדות. לעם אין תבואה מיותרת לניסויים חקלאיים, וגם אם יבוא הגשם הרי שעד הקציר יעברו חודשים רבים של רעב. העם שואל את הנביא האם באמת צריך לסכן את שאריות התבואה ולמות ברעב בצפייה לנס. הנביא מתעקש, בדרך נס מתגלה לעם תבואה בחורי נמלים ובקירות הבתים.העם יוצא לזרוע כדבר הנביא ותוך אח עשר יום התבואה צומחת ומבשילה ולמחרת הפסח מקריבים ממנה עומר כנדרש. הסברתי את הסיפור בהיבט הרעיוני.

נבחן את היחסים בין הדמויות. סיפור הפנימי יש שתי דמויות: "נביא"  ו"ישראל".  נשים לב ש"ישראל" הוא עם ישראל, אך השמטת המילה "עם" והתקשורת ביניהם הנמסרת כדיאלוג, מצמצמים את הסיפור למחזה ובו שני שחקנים. מי שחסר לנו הוא הקדוש ברוך הוא. הרי לא הנביא הוא העוצר או המוריד את הגשם, ובכל זאת הסיפור הוא דיאלוג בין הנביא והעם.העם שואל שאלה הגיונית , איך יתקיימו אם יזרעו את שארית  הדגנים שברשותם, "נעשה להם  נס (מי עשה את הנס ?) וראו מה שבכתלים ומה שבחורי הנמלים". בכל הסיפור כמעט אין מימד רגשי. השאלה של העם מבטאת חרדה קיומית אך היא נאמרת כמעט  בלעג או סרקאזם:  "מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות?".  את המימד הרגשי מוסיפים שני המדרשים המובאים כנספח לסיפור.

ועל אותו הדור הוא אומר: (תהלים קכ"ו)

הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'.

מאי הלוך ילך ובכה נשא משך וגו'?

אמר רבי יהודה: שור כשהוא חורש - הולך ובוכה,

 ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם.

וזהו בא יבא ברנה. מאי נשא אלמתיו?

אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: קנה - זרת, שיבולת - זרתים

השור מלמד על מצבם הרגשי של ישראל. הוא בוכה בהליכתו ואוכל עשב בחזרתו. השיבולת הכפולה ממחישה את תחושת השבע והרווחה שבאה עם הגאולה אחרי הרעב.

יש בסיפור הפנימי גם השתקפות של היחסים בין רב נחמן לרבי יצחק בסיפור המסגרת. רב נחמן בקיא בתלמודים. הוא שואל על פירוש הפסוק לא בגלל שהוא סותר את המציאות אלא בגלל שהוא סותר משנה או ברייתא. רב נחמן רעב לדבר אגדה. הוא שואל את רבי יצחק בדיוק כמו העם בשואל את הנביא. גם לרב נחמן מתגלה מה שקיים כבר "בכתלים ובחורי הנמלים" כלומר באגדת רבי יוחנן, אך אינו גלוי לעיניו. רבי יצחק איננו מפרש את הפסוק, הוא רק מגלה לרב נחמן את דברי רבי יוחנן. 

נחזור לרגע לשאלת העם את הנביא : "מי שיש לו קב ... ... יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות?". כאן מופיע המוות לראשונה בסוגיה אך הוא ישוב ויהדהד לנו במהלך הסוגיה. הניגוד למוות ולחידלון  הוא הרבייה ומה שקשור בה- האירוס. מה שמביא את הנביא לומר לעם "צאו וזרעו" (גם חריש וזרע יכולים להיות רמזים ארוטיים) הוא ירידת ה"רביעה הראשונה". "רביעה" מקנה לגשם משמעות אירוטית. פירוש המילה הוא שירידת הגשם היא יחסי אישות בין ה"שמים" (והא-ל השוכן בם)לאדמה.. גם האירוס ילווה בצמוד למוות לאורך הסוגיה. המוות הוא הפורענות המוחלטת של האדם הבודד ואלו הרבייה היא גאולתו של האדם מהמוות. הסיפור הראשון עוסק בפורענות וגאולה של העם, אבל אנו כבר נרמזים שבצד הפורענות של כלל הציבור  וגאולת העם יש גם פורענות לאדם , מחלה או מוות, ויש גאולה לאדם או לפרט והיא  רבייה ותשוקה- אירוס.

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק:

מאי דכתיב (=מה פשר הפסוק במלכים ב' ח')

כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים,

בהנך שבע שנים מאי אכול? (=באלו שבע השנים מה אכלו?)

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן(=אמר לו כך אמר רבי יוחנן):

 שנה ראשונה - אכלו מה שבבתים,

 שניה - אכלו מה שבשדות.

שלישית - בשר בהמה טהורה,

רביעית - בשר בהמה טמאה,

חמישית - בשר שקצים ורמשים,

ששית - בשר בניהם ובנותיהם,

שביעית - בשר זרועותיהם,

לקיים מה שנאמר (ישעיהו ט') איש בשר זרעו יאכלו.

המדרש הזה מזעזע. עוצמתו בכך שיש בו הדרגה מהקל אל הבלתי נסבל. יש כאן סדר הגיוני מהנאכל אל הנאכל בקושי ועד בשר הבנים והבנות והבשר החי של האדם עצמו.לסדר הזה יש גם משקל רגשי-אמוציונלי שהוא מכביד יותר ויותר. תחילה ננסה להבין במישור הרעיוני מה שואל רב נחמן. שאלת רב נחמן היא איך יתכן שבני אדם ישרדו רעב של שבע שנים. תשובת רבי יצחק בשם רבי יוחנן היא שיש עתודות של משאבים שמאפשרות לאדם לשרוד גם במחיר של אכילת שקצים ורמשים ואף בשר בניו ובנותיו ואולי גם בשרו שלו. במידה רבה מהדהד כאן ה"נס" מהסיפור הראשון, אותה תבואה שבחורי הנמלים.

נחזור לסיפור המסגרת. השאלה ששואל רב נחמן כאן שונה מהשאלה הראשונה. כאן הוא שואל על סתירה שבין הפסוק למציאות, איך אפשר לשרוד רעב של שבע שנים. תשובת רבי יצחק בשם רבי יוחנן פשוטה. התשובה היא שגם כשיש בצורת עדיין יש מזון בסביבה. התשובה אומנם קשורה למדרש הפסוק "איש בשר זרועו יאכלו", אך מקומו של המדרש הזה דורש בירור כי התשובה הייתה כמעט שלמה גם בלעדיו. ברמת סיפור המסגרת תשובת רבי יצחק היא שהפער בין הפסוק למציאות אינו קיים כיון שהמציאות כפי שרואה אותה רב נחמן, העשיר מבבל, איננה המציאות כפי שרואים אותה העניים בארץ ישראל.

נחזור למדרש הפסוק בישעיהו ולמקומו בסיפור. נקרא את הפסוק במקומו עם הפסוק הקודם לו:

ישעיהו פרק ט :

 (יח) בְּעֶבְרַת יְקֹוָק צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ:

(יט) וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ:

"פשט" הפסוקים,  כלומר פירוש הפסוקים כפשוטם הוא, שיש מלחמה פנימית בעם, מלחמת אחים. במלחמה כזאת מי שסבור שהוא "אוכל" את יריבו, מגלה בסוף שהוא "אכל את בשר זרועו" כלומר פגע בכוחו שלו עצמו. העם הנלחם מלחמת אחים מכלה את כוחו ולא יוכל לעמוד כנגד אויב חיצוני. הצמדת המדרש לסיפור מעמידה את כל הדיון באור אחר.היא הופכת את שאלת ההתמודדות של האדם עם הרעב לשאלת ההתמודדות של העם עם רעב שאיננו בהכרח רעב ללחם (ואולי יש לקרוא כאן גם דברי הנביא עמוס (ח,יא) : הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק).

המדרש פותח פתח לקריאת דברי רבי יוחנן כאלגוריה, כמשל, והמדרש מקבל מימד נוסף. רבי יצחק איננו מפרש את הפירוש האליגורי והוא משאיר את הפתח פתוח לפרשנות שלנו.

ואמר ליה (=ואמר לו) רב נחמן לרבי יצחק:

מאי דכתיב (=מהו שכתוב ב הושע י"א)

 בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר,

משום דבקרבך קדוש(=בגלל שבקרבך קדוש) לא אבוא בעיר? –

אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן(=אמר לו כך אמר רבי יוחנן)

 אמר הקדוש ברוך הוא

לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה.

ומי איכא (=והאם יש) ירושלים למעלה?

אין, דכתיב (=כן, שכתוב בתהלים קכ"ב) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו.

כדי  להבין את שאלת רב נחמן הבאה יש לקרוא את הושע . גם כאן אביא פסוק קודם לפסוק עליו מקשה רב נחמן כדי להביאו בהקשרו(הושע י"א):

(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

המעיין בפרק ואפילו בשני פסוקים אלו בלבד, מגלה מיד שאין הנביא מנבא פורענות. אלו פסוקי נחמה.הנביא מתאר את הא-ל המתחרט על גזירת הפורענות. בשם הא-ל אומר הנביא כי "נכמרו רחמיו" . הא-ל חוזר לשכון בקרב עמו ("בקרבך קדוש") ולא יבוא להרוס את העיר (זה פירוש "ולא אבוא בעיר").  ויש מפרשים "עיר" כשנאה כלומר "לא אבוא בשנאה" (פירוש התוספות). הפעם מתקשה רב נחמן בפירוש הפסוק , ושאלתו נובעת מסתירה פנימית לכאורה בתוך הפסוק. תשובת רבי יצחק היא מדרש גאולה שהפך מאז  לקלאסיקה של המדרשים. כל עוד עם ישראל בגלות הקדוש ברוך הוא גולה יחד איתו ואיננו יכול להכנס לירושלים שלו – ירושלים של מעלה. המדרש הזה הופך את הפורענות של עם ישראל לפורענות מטאפיזית. אבל בתוך הפורענות מקופלת הבטחת הגאולה . הפסוק ממנו נלמד קיומה של ירושלים של מעלה הוא מתהלים (קכב) :  (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:(ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:

משורר תהילים מדבר על חיבור העיר, ועל "עומדות היו רגלינו". יש כאן רמז לגאולה. גם בחיבור בין מעלה ומטה יש הד לתשוקה אירוטית והיא נקשרת לגאולת העם (והיקום כולו). בכך משלים המדרש הזה את קודמו בתנועה מפורענות לגאולה. רב נחמן מתקשה בשאלתו להבחין בין פורענות לגאולה והוא נותן בשאלתו פרשנות של פורענות לנבואה שיש בה מן הנחמה. רבי יצחק בשם רבי יוחנן משיב במדרש שיש בו פורענות קוסמית הצופנת בחובה הבטחת גאולה

בעזרת השם אמשיך לפרש את הסוגיה