דבר תורה

תיקון ליל שבועות  - סיפורי יין

זהוהחלק הראשון של השיעור אותו אלמד הלילה בתיקון ליל שבועות. את חלקו השניאביא כאן  במוצאי שבועות

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ד"א כי טובים דודיך מיין נמשלו דברי תורה במים ביין בשמן בדבש וחלב,

            בליל חג מתן התורה אנו משחזרים את הקשר שבין העם לא-לוהים באמצעות לימוד התורה. המדרש שלמעלה מציב בפנינו אתגר רעיוני.  הוא מדמה את התורה לחמשה משקאות וביניהם היין. בפרשת"שמיני", לאחר התיאור של מות נדב ואביהוא בני אהרון בעת חנוכת המשכן מצטווה אהרון (ויקרא י, ט) "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:" היין הוא גם התורה, תורת-חיים, אבל שתייתו אסורה על הכוהן ויש בה סכנת מוות.  שתיית היין ומשקאות אלכוהוליים אחרים יש בה גם מן החיוב וגם מן השלילה.  נקרא שני סיפורים בהם מתואר אב שהוא שתיין כבד, והעימות הבלתי נמנע עם בניו.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב

אמר רבי אחא

מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין,

קורות ביתו ושותה בהן יין.

והיו בנין מלינים ואומרים : "האם אין הזקן הזה

אינו יוצא מן העולם ואינו משאיר לנו לאחר מיתתו כלום?

מה נעשה לו ? נבוא ונשקנקנו (יין) ונשכרו

ונישא אותו ונוציא אותו (מחוץ לעיר)

ונאמר שהוא מת , ונשכיב אותו במשכבו (בקברו).

עשו כך.

באו אצלו והשקוהו  ושכרוהו והוציאו אותו

והניחו אותו בקבר אחד*.

עברה קבוצת חמרים (סוחרים ביין) לעלות לאותה העיר,

שמעו שאנגריא** בעיר.

אמרו: נפרוק את הנאדות הללו בקבר הזה, ונברח.

עשו כך, ופרקו את מטענם בקבר,

והלכו לראות מה נשמע בעיר.

והיה אותו האיש שם. ראו אותו  וחשבו שהוא מת.

כאשר התעורר משנתו ראה נאד מעל לראשו.

לקח אותו ונתנו בפיו ושתה.

כאשר שתה לרויה היה מזמר.

אחר שלשה ימים אמרו בניו : אין אנו הולכים

לראות את אבינו הזה מה עושה? אם חי? אם מת?

באו ומצאו שנאד היין בפיו, והוא יושב ושותה.

אמרו: אף כאן בין המתים לא עזב אותך בוראך,

ובין החיים יעזוב אותך?

הואיל ומן השמים נתנו לך אין אנו יודעים מה נעשה לך.

נבוא נעלה אותו (לעיר) ונתקן אותו ונעשה הסדר עבורו.

עשו לו תקנה , כל אחד ואחד היה משקה אותו ביומו.

*קבר – הכוונה למערת קבורה הכוללת אולם מרכזי בו היו מניחים את הנפטר/ים שאליה היו פתוחים כוכים בהם היו מניחים את הגלוסקמאות – תיבות אבן אליהן ליקטו את עצמות הנפטרים.

**אנגריא – גיוס לעבודות כפיה, החרמת מזון ובהמות לצרכי הצבא.

לפנינו סיפור מלא הומור, בעל אופי עממי. מסופר בו על אב השותה לשכרה וכדי לממן את השתיה הוא מוכר את כל רכושו. בניו כועסים על התנהגותו ומחליטים להשקות אותו עד אובדן חושים ואז לקבור אותו חי. חבורת סוחרי יין החוששים מהחרמה, מחביאים את סחורתם באותו קבר, וכשבאים הבנים לראות אם אביהם כבר מת הם מוצאים אותו חי שתוי ומאושר.

מה הקוים ה"עממיים" שבסיפור? נוכל לבחון שלשה היבטים: השפה, הדמויות והעלילה.

השפה היא ארמית, שפת העם. בסיפור המקורי רק משפט הפתיחה נאמר בעברית. פסוקים אינם מצוטטים בסיפור כלל (אף כי ציטוט פסוקים, במיוחד כאלו הידועים מהתפילה, יתכן גם בסיפור העממי). הדמויות הן עממיות, מפשוטי העם. העלילה היא עממית,  אין בסיפור מגמה דידקטית. הזקן איננו צדיק המקבל שכר על מעשיו הטובים. כל מעשיו של הזקן הם שתיית יין תמורת רכושו הדל. גיבור הסיפור הוא אדם שמשפחתו דוחה אותו וגוזרת עליו מיתה. כוח עליון מתערב לטובתו וממציא לו את המשקה האהוב עליו במקו מוות. אמנם בניו מזהים כוח זה כבורא העולם אך באותה מידה  יכלו הבנים לדבר על הגורל, שהרי כאמור אין כאן התגלות של  צדק א-לוהי.

מה המסר שמבקש  רבי אחא להעביר באמצעות הסיפור? נראה כי המסר הוא שאין פתרון לבעיית ההתמכרות ואפילו  אם נקבור את השתיין הקדוש ברוך הוא ידאג לו ליין. אלא שקריאת הסיפור מעוררת בעיה קשה:  מה מקומו של סיפור כזה בבית המדרש של רבי אחא? לא רק שאין בסיפור מסר חינוכי או דתי, רבי אחא גם מתעלם מהנזקים של השתיינות כמו הפשיעה והאלימות הקשורים בשתיה, או ההשפעות המזיקות לבריאות. חכמינו הכירו את נזקי השתייה והם מונים אותם אחד לאחד בהמשך הדיון בפרשה .

לא פלא שמדרש מאוחר הרבה יותר מביא לדיון באותה פרשה בדיוק, סיפור עם קוי עלילה דומים, וגם מאוד שונים. גם בסיפור הבא יש אבא שתיין ויש בן שמנסה להתמודד עם השתיינות של אביו. אביא את הסיפור ממדרש תנחומא. יש לציין שהסיפור איננו נמצא בכתבי היד, ולא נכלל בנוסח העיקרי במהדורה המדעית של שלמה בובר, אך הוא נמצא במהדורה המודפסת הראשונה מהמאה השש עשרה. סגנונו הוא סגנון הסיפור של ימי הבינים. שפתו עברית בלולה בארמית. אביא את הסיפור בנוסח בו הוא נמצא בדפוס, עם ביאור ותרגום בסוגרים, ואשלב הסבר בין חלקי הסיפור

מדרש תנחומא (דפוס ורשא) פרשת שמיני סימן יא

ולכך הזהרו מן היין כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם

לזנות ולשפיכות דמים (רצח) ולגניבה ולכל עבירות שבעולם,

והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה

שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש

ואומר (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב

ועוד כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן

כמו שנאמר (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך

והשכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן

קודם לסיפור מבוא ובו דיון בסכנה הנשקפת משתיית יין. היין מביא את האדם לעבור על דברי התורה. כאן שואל המדרש שאלה, הרי היין דומה לתורה. נאמר בתהילים שהיין משמח לב אנוש וגם על דברי התורה נאמר בתהילים שהם משמחי לב. אם כן אולי היין שווה ערך לתורה. כמו כן הלומד תורה יזכה לשבת בגן עדן, וגם היין נותן לשתיין תחושת גן עדן.  המדרש אנו שואל במפורש מדוע אם כן אנו נדרשים להתאמץ ולעסוק בתורה במקום לשתות יין אבל השאלה תלויה באויר.כדי להדגים איך השותה יין חש שהוא בגן עדן מובא כאן סיפור על תלמיד חכם שאביו שתיין:

כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד (=כמו אותו התלמיד שהיה חסיד)

והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא (=והיה לו אבא ששתה הרבה יין)

ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא  (=ובכל פעם שהיה נופל בשוק)

אתו עולמיא ומכין יתיה באבנים ובצרורין (=היו באים הנערים ומכים אותו באבנים)

וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא, (=וצווחים וקוראים אחריו "תראו שיכור!")

וכשראה בנו החסיד הוא מכלים (מתבייש)

 ושואל את נפשו למות

ובכל יום אומר לו: "אבא אני אשגר (אשלח)

 ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה (בעיר)

 ולא תלך לשתות בבית היין

 שאתה עושה חרפה ממני וממך

והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום

עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר שלא ילך לשתות בבית היין,

וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה

ומישנו במטתו ואחר הולך לו,

פעם אחת היה יורד מטר ויצא החסיד לשוק, והיה הולך לבית הכנסת לתפלה

וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו

והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין

ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו,

כשראה זה החסיד אמר בלבו אלך לאבא ואביאנו לכאן

 ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים

אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר,

וכן עשה . הביאו לשם והראהו לו.

 מה עשה אביו הזקן?

 הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו.

 אמר לו בנו החסיד אבא בשביל זה קראתיך?

 אלא שתראה החרפה שעושים לזה

כי כן עושים לך בעת שאתה שותה

אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין,

אמר לו בני בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה

כששמע החסיד הלך לו במפח נפש

המבוא כתוב בעברית אבל במעבר לסיפור מתחלפת השפה לארמית. בשפה זו מתואר האב השתיין . כשמגיע הסיפור לבן תלמיד החכם חוזרת העברית ובשפה זו ממשיך הסיפור עד לסיומו.

לכאורה נועד הסיפור לחזק את הטיעון שהשיכור חש שהוא בגן עדן. אלא שהסיפור משיג מטרה רחבה יותר. הוא מדגים את הסכנה שבשתייה המופרזת, את הבושה שגורם השתיין לעצמו ולסביבתו, ואת הפער בין תחושת "גן העדן" שבה חי השיכור מול הבוז והאלימות שהוא סופג מסביבתו.

אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה

כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו זה יוצא וזה בא,

והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא

 שנאמר (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך

בעולם הזה ובעולם הבא  שכלו ארוך,

לאחר הסיום אפילוג-דיון קצר. גן העדן של השיכור חולף כשתפוג השפעת האלכוהול.  רק התורה מביאה את האדם אל  גן העדן לנצח.

נבחן את ההבדלים בין הסיפור האחרון שבתנחומא והסיפור הראשון על האב ובניו שבויקרא רבה.

ההבדל הבולט הראשון הוא המגמה הדידקטית. לסיפור האחרון מבוא וסיום המבהירים למי שעוד לא הבין ששתיית היין גורמת נזקים. המבוא והסיום משלבים פסוקים מהמקרא להוכחת הטיעונים ולהדגשתם.

ההבדל השני הוא שבעוד שבסיפור על האב בבית הקברות לאב יש בנים רבים כאן לפנינו בן אחד. בעלילה של אב מול בן מתחדד העימות. בעוד הבנים של האב מבית הקברות הם פשוטי העם כמו אביהם, הבן הזה הוא תלמיד וחסיד. מישור העימות הוא בין המוסר של התורה, מוסר צדקני שמגדיר גבולות של מותר ואסור, ובין האב חסר הגבולות. בין הבן הצדיק  ממעמד התלמידים שצריך לשמור על תדמיתו הנקיה ובין האב המתבזה בשוק. העמדה זו משרתת את המגמה הדידקטית-חינוכית של הסיפור. בסיפור הראשון הבנים מונעים מבצע כסף. הם מבקשים למנוע מהאב לשתות את הבית. כאן הבן דואג לאביו, מספק לו יין ומנסה לחנכו שלא ללכת לשתות בבית המרזח.

בשני הסיפורים מגלים הבנים שלא ניתן לגמול את האב משתיינותו. בסיפור על בית הקברות הבנים משלימים עם השתיינות, ומתארגנים לספק לאב את היין. בסיפור האחרון הבן מוכן מלכתחילה לספק לאב את היין אך  נותר מתוסכל והולך לו "במפח נפש".

 הסיום הזה, של הבן המרים ידים וממאן להשלים עם בעיית השתייה של אביו, מביא אותי להרהור שני על הסיפור. נראה לי שלתוך הסיפור החינוכי הזה נכנס איזה "שד" מהסיפור הראשון, מסר חתרני הגורם לי לחוש אהדה אל האב חובב השתייה יותר מאשר אל הבן. יתכן שהסבה לכך היא השיכור השני שבסיפור, אותו שיכור המתגולל בשוק ביום גשם, קרבן להתעללות הנערים והבחורים. הבן התלמיד, רואה את השיכור ומחליט להפוך אותו לדוגמא, לאמצעי המחשה, באמצעותו יחנך את אביו להפסיק לשתות בבית המרזח.  בכך אין הוא שונה בהרבה מהנערים המתעללים. הוא איננו רואה בשיכור אדם שווה ערך, אלא מכשיר להמחשת מסר חינוכי, מכשיר שיסייע לפיתרון מצוקתו עם אביו. האב לעומתו אינו משתף פעולה עם המתעללים, אלא מגלה מיד אמפתיה לשיכור. הוא מברר עמו את כתובת בית המרזח, כמעט מזמין אותו לערב שתיה ביחד.

ראינו שני סיפורים .הראשון סיפור עממי על אב שיכור שבניו מחליטים לקבור אותו בעודו חי. סוחרי יין מחביאים את סחורתם בקבר בו נקבר הזקן, וכשחוזרים הבנים לראות את שלום אביהם הם מוצאים אותו שותה ומאושר. הסיפור השני מספר על אב שיכור ובן תלמיד חכם וצדיק שאיננו משלים עם הרגלי השתייה ומנסה לגמול אותו, אך אינו מצליח . הסיפור השני ממחיש את הסכנה שבשתיית היין, אך הסיפור הראשון משאיר אותו בסימן שאלה. מצד אחד הוא מראה לנו איך שתיית היין מאיימת על שלמות הבית והמשפחה ומצד שני השתיין לא רק שאיננו נענש על כך הוא גם זוכה להספקת יין סדירה לשארית חייו. במוצאי החג נחזור אם כן לסיפור הראשון וננסה למצוא בו הסבר לתהייה.