דבר תורה

פרשת שלח לך פותחת בסיפור המרגלים ששולח משה מהדבר לתור את ארץ כנען אותה מתעתד משה לכבוש עבור עם ישראל. המרגלים מתרשמים שהארץ פוריה , אבל העם החי עליה חזק (במדבר יג, לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:". רוב המרגלים סבורים שאי אפשר לכבוש את הארץ, והעם שומע להם, ולא לשני המרגלים האחרים, כלב ויהושע, הטוענים כי בעזרת הא-ל ניתן יהיה לכבוש את הארץ. העם נענש, וכולם, פרט ליהושע וכלב, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ.

כשעברתי על הפרשה נפלה עיני על סיפור קצר אחד. המקור הוא מדרש הנקרא "פתרון תורה". ככל שהצלחתי למצוא רקע על המדרש, העותק היחיד שלו הוא כתב יד ירושלים75767 4 .Heb המצוי בבית הספרים הלאומי בירושלים. מקורו כנראה בפרס והוא חובר במאה ה9-10. החיבור ערוך לפי פרשות השבוע לחומשים ויקרא-במדבר-דברים, כל פרשה נפתחת בשיר -פיוט (הפיוטים ערוכים באקרוסטיכון על פי א-ב). המדרש עצמו הוא ברובו לקט של מדרשים המצויים בתלמודים ובמדרשים קדומים. ביניהם מצאתי את הסיפור הבא, שאינו מופיע בכל מקור מדרשי אחר(לא מבין אלו שנכללו בתקליטור פרויקט השו"ת, והסיפור איננו מופיע בספר האגדה של ביאליק-רבניצקי).

פתרון תורה פרשת שלח לך [עמוד 150]

אמרו :

מעשה היה בבתו של ענק שנכנסה לפרדס,

ואכלה רמון אחד,

והשליכה קליפתו.

והיו מרגלים כמונים (מתחבאים) שם.

כיון שראו אותה קליפה היו סבורים שמערה היא

ונכנסו כולם לתוכה, שנים עשר איש.

וההיא שאכלה רימון אמרה :

אלך ואשליכה את הקליפה, שלא יראה אבי,

נכנסה והשליכה אותה חוץ לפרדס.

 אמרו זה לזה: ראה גבורתה

מה שהיתה סבורה שאנו חגבין.

וכיון שבאו אצל ישראל אמרו להן :

"ונהי בעינינו כחגבים..."

הסיפור בא להמחיש את הביטוי "ונהי בעינינו כחגבים". על פניו, כפי שאמרה רעייתי כשהראיתי לה את הסיפור, הוא מזכיר סרטים מצויירים מאולפני דיסני: בת ענק אוכלת רימון ומשליכה את קליפתו, ואנשים דמויי חרקים, או אולי חרקים דמויי אנשים, מסתתרים תחת קליפתו. לפנינו אם כן קריקטורה על מושג הכוח.  השליחים (ה"מרגלים" –אך בכל הפרשה לא נזכר תואר השם "מרגל"  או הפועל "לרגל") הם דמויות מוכרות המכהנים בעמדות מנהיגות, "...כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:" (במדבר יג, ג). מדובר בדמויות בעלות כוח, והנה בבואם לארץ הכוח הזה נמוג, "ונהי בעינינו כחגבים". המפגש עם בת הענק אמור להמחיש לנו את התהליך בו נמוג הכוח.

כשאני קורא את הסיפור בקריאה שניה אני מבחין במערכת דימויים שיכולה להתפרש בשתי דרכים.  

המערכת הראשונה היא אירוטית ומבוססת על שיר השירים:

כבר המילה "ענק" החוזרת בפרשת המרגלים כ3 פעמים יכולה להתפרש בשתי דרכים: כאדם גדול וגם כתכשיט שעונדים על הצואר. כך הוא מופיע בשיר השירים (ד, ט ): "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי [באחד] בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ:". הפסוק הזה לקוח מאחד הקטעים האירוטים שבספר (והמשכו "מה יפו דדיך אחותי כלה..."). כבר השם בו מוצגת הדמות הנשית, "בת הענק",  יש לו הקשר אירוטי.

בת הענק נכנסת ל"פרדס" ובפרדס היא מוצאת רימון ואוכלת אותו.

(שיר השירים פרק ד, יג-טז)

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים:

נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים:

מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:

שדותיה של הרעיה משיר השירים הם פרדס רימונים, ובשיר היא  מזמנת את דודה לבוא לגנו ולאכול את פירותיו – הרימונים. אכילת הרימון היא מעשה האהבה. אבל בסיפור שלנו הנערה, "בת הענק" היא האוכלת את פריו האסור של הפרדס, בעוד הגברים "האנשים" כפי שהם נקראים בפרשה,  מתחבאים בפרדס. זו האמירה של הסיפור על גבורה ועל כוח. האנשים ששולח משה באים מהמדבר ככובשים. ראייתם את החיים היא גברית, כוחנית, ובעיקר אגוצנטרית. הם באים לכבוש ולנצל. משה שולח אותם לברר את טיב האדמה שיש לעבד, ורק אחר כך להביא דוגמא מהפירות, "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ ..." (שם יג, כ). השליחים חוזרים עם פירות בלבד, "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:" (שם יג, כז) .

הסיפור מציב את תפיסת הכוח הזו תוך תמונה שמשלבת אדמה ופרי (או אדמה ופריון) ואשה ומיניות.  בת הענק גדולה מהם. הגודל הזה יותר משהוא פיזי הוא נובע מהיותה זו שאוכלת את הרימון ולא זו המזמנת את הדוד לאכול, כמו בפנטסיה הגברית של שיר השירים. הכוחניות האגוצנטריות של הכובשים מתרסקת מול המיניות העצמאית של בת הענק. הרימון הוא גם גופה של הרעיה  (ד,ג):" כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:" ובקליפת הרימון מתחבאים  12 האנשים. המיניות של האשה בולעת אותם והופכת אותם מאנשים לחגבים. כך רומז לנו הסיפור כי כיבוש הארץ איננו אונס קבוצתי. החדירה לארץ איננה כיבוש הארץ. כדי לזכות בבעלות על הארץ יש להתמודד איתה בדרך אחרת, בחיזור, באהבה, בבגרות. רק מי שמתנה אהבים עם הרעיה, רק מי שמכיר ומתייחס ל"אחרת" על תחושותיה ותשוקותיה, יזכה לשתות מידיה את עסיס רימוניה. ודבר זה נכון לכל מערכת יחסים, גם זו של עם לארצו. את הארץ יש לעבד בחכמה ולא לנצל את משאביה .

מערכת הדימויים השנייה לקוחה מעולם התורה . נחזור לענק המשנה  במסכת אבות (ומדרשים נוספים בעקבותיה) לומדים מפסוק בספר משלי שהתורה היא תכשיט לצוואר משנה משנה אבות ו, ז) : גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר (משלי ד') כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר ... (משלי א) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך...".

הפרדס הוא דימוי לעולם התורה , ובעיקר למסתרי התורה. פרק ב' של התוספתא  למסכת חגיגה עוסק בלימוד פרקי התורה המיסטיים ומשם לקוח הסיפור המפורסם (תוספתא חגיגה ב ,ג-ד) :ארבעה נכנסו לפרדס בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא ... ...ר' עקיבה עלה בשלום וירד בשלום עליו הכתו' או' משכני אחריך נרוצה וגו'"

גם הרימון נקשר לתורה (בראשית רבה תיאודור-אלבק, לב): כפלח הרימון רקתך (שה"ש =שיר השירים= ד ג) אפילו ריקנין שבכם מליאין תשובות כרימון ...".

אכילת הרימון וזריקת הקליפה  גם הם נקשרו לעולם התורה בסיפור על רבי מאיר ו"אחר" הוא אלישע בן אבויה (אותו "אחר" הנזכר בתוספתא) :"... רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק (בבלי חגיגה טו, ב ).

כל מערכת הדימויים הזו פותחת פתח לקריאה אלגורית של הסיפור. עדיין אנו עומדים בדיון על הכוח. אבל הכוח שחסר לשליחים הוא כוח התורה. כוחה של בת ה"הענק", התורה, בהפרדת  הפרי מהקליפה. בכוח התורה זוכה מי שיודע לאכול את הרימון ולזרוק את הקליפה. מי שנצמד לקליפה, כמו השליחים שלנו,  מאבד את כוחו. אפשר להמשיך פרשנות זו למושגים הקבליים של "קליפה" (שהרי כבר ראינו שה"פרדס" הוא עולם סיתרי התורה).

סיפור בת הענק והשליחים-"מרגלים" ממדרש "פתרון תורה" מאפשר שתי קריאות. ואולי יש לקורא את שתי הקריאות כאחת. כל מערכת יחסים, בין בני אדם, בין רעיה לדוד, בין תלמיד לתלמודו ובין האדם לסביבתו, כל אלו דורשות מאיתנו להשתחרר מהאגוצנטריות ולהיפתח אל האחר.