מחר נקרא בבית הכנסת את פרשת מטות. הפעם אעסוק בהפטרה ולא בפרשת השבוע. אחרי הקריאה בתורה אנו קוראים פרק בנביא וקריאת פרק זה נקראת הפטרה. ברוב שבתות השנה ההפטרה קרובה בענינה לפרשה. בעשר השבתות הקרובות – עשר השבתות האחרונות בשנה- אנו קוראים פרקי נביא הקשורים בזמן ללא קשר לקריאה בתורה. ביום א' האחרון חל צום י"ז בתמוז ושלושה שבועות אחריו יחול תשעה באב.בשלושת השבועות הללו אנו זוכרים לדורות את חורבן הבית השני , אלו שלושת השבועות שהפרידו בין פריצת הרומאים לירושלים, ועד להשתלטות הרומאים על ביצורי הר הבית ושריפת המקדש. בשבע השבתות שלאחר תשעה באב אנו קוראים בנבואות הנחמה של ישעיהו.
ההפטרה שקוראים השבת היא פתיחת ספר ירמיהו :
ירמיהו פרק א (א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:
תחילה מתאר ירמיהו את הקדשתו לנביא . הקדשה זו מסתיימת בתיאור תפקיד הנביא:
(י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
בתיאור התפקיד באים לביטוי שני עקרונות : הראשון הנביא הוא "נביא לגויים". רוב נבואת ירמיהו מופנה אל עם ישראל, אבל הא-ל שבשליחותו מדבר הנביא הוא א-לוהי העולם כולו. הנבואה על עם ישראל היא מסר לעולם כולו.
העקרון השני מתבטא בששת הפעלים: לנתוש לנתוץ להאביד להרוס לבנות ולנטוע. פרשנים רבים רואים בכך מעין סיכום של נבואת ירמיהו. הפרשנים מתמקדים ביחס שבין ארבעת הפעלים הראשונים העוסקים בהרס ובין שני הפעלים האחרונים "לבנות ולנטוע". ואכן בנבואת ירמיהו יש הרבה נבואות פורענות ומעט נבואות נחמה. נחמה ליבוביץ מביאה כאן את פירוש רש"י (במקום אחר) לפיו כדי לבנות ולנטוע יש להרוס את הישן קודם.
אני אינני אוהב את הרוח הרומנטית של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". לדעתי כוונת הנבואה היא לומר שאמנם החורבן בלתי נמנע אבל אחרי כל פורענות באה גאולה וההיסטוריה כולה היא מחזורית – תקופות של סבל וחורבן מתחלפות בתקופות של בנין ונטיעה. אבל בפסוק יש מרכיב נוסף שהפרשנים אינם מתעכבים עליו. לכאורה הנביא חוזה את המאורעות ומדווח על העתיד להתרחש. הנביא אמור להזהיר מפני החורבן, בתקווה שהעם, המאזין לדברי, יסור מדרכו הרעה וכך תמנע הפורענות. אך בפסוק י' הנביא מופקד על הביצוע. "הפקדתיך..לנתוש ולנתוץ...לבנות ולנטוע"! תפקידו של הנביא הוא להרוס את הרע ולבנות או לנטוע את הטוב.
הפסוק הזה איננו סיכום של דברי הנביא אלא מתן פרשנות להם. הנתישה והנתיצה אינם הרס בתי ירושלים בידי חיילי נבוכדנצר אלא נסיונו של הנביא לשבור ולנתץ את האלילים להם סוגד העם. תפקידו גם לבנותו לנטוע.
לכאורה ירמיהו נכשל בשני התפקידים ונבואתו מסתיימת בחורבן ירושלים ובנטישת הארץ, בגלות. אבל ירמיהו הוא נביא ולא מושל .הנביא איננו נמדד בשורה התחתונה, בביצוע. הנביא , כמו כל אמן יוצר, נמדד במשמעותה של נבואתו גם לדורות הבאים. תפקידו של הנביא הוא לומר את דבריו. באמצעות דבריו עליו להניע את העם לנתוץ ולהרוס את הטעון הריסה ולבנות ולנטוע בנין ונטיעות של אמת.
את התפקיד הזה ממלא ירמיהו באומרו את דבריו בכל מקום- בבית המקדש, בארמון המלך וגם בבור הכלא אליו הושלך.
בסופו של דבר עם ישראל שורד את גלות בבל, מקים מחדש את המקדש, והתורה שבכתב ובעל פה מוסיפה ללוות אותו מאז ועד היום, לא מעט בזכות ירמיהו ובזכות נביאים אחרים שאמרו את האמת שלהם בכל מקום, בתקוה שתביא בסופה של ההסטוריה לבנין ולנטיעה .
ואת התפקיד הזה צריך ללמוד ולקבל כל מי שרואה עצמו מנהיג רוחני
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
