ערש"ק פרשת מסעי
פרשת מסעי פותחת בפסוקים
במדבר פרק לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:(ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם:(ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְקֹוָק בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְקֹוָק שְׁפָטִים:
בפסוקים הבאים יש רשימה של תחנות דרכים בהן עברו בני ישראל. רק בפסוקים ג-ד יש תיאור של אוירה. בפסוק ג' ישראל יוצאים ממצרים "ביד רמה". בפסוק ד' המצרים מקברים את בכוריהם. התיאור החריג הזה של המצרים הקוברים את מתיהם משמש רקע למדרש הבא העוסק בגאולת מצרים ופותח בדרשת הפסוק ( שמות יב )
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
שמות רבה (וילנא) פרשה טו
בארץ מצרים, למה אינו אומר במצרים?
א"ר חנינא אמר הקב"ה כתיב בתורה (דברים כד) בחוץ תעמוד
אף אני אעשה כך בארץ מצרים ולא במצרים.
וכן אמר משה כצאתי את העיר.
החלק הראשון של המדרש דן במילים המתארות את המקום בו נגלה הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: "בארץ מצרים". חכמים מבינים "ארץ מצרים" כניגוד ל"מצרים", הקדוש ברוך הוא איננו נכנס לעיר הגדולה. רבי חנינא מסביר את הסבה לכך. הא-ל מתנהג כמלווה. המלווה הנותן לחברו הלוואה תמורת משכון אינו נכנס לבית הלווה , כפי שמצווה התורה בדברים כד:
(י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:
(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה:
התורה מגבילה את כוחו של המלווה על הלווה. הלווה נמצא בעמדת נחיתות, הוא זקוק לכסף הנמצא בידי המלווה. התורה אינה מתירה למלווה לנצל חולשה זו ולפגוע בפרטיות הלווה. המלווה נשאר מחוץ לבית.
למעשה לפנינו משל, הא-ל מתנהג כמלווה על פי התורה . אך מהו הנמשל ?
מסתבר שהלווה הוא פרעה ועם ישראל הוא ה"עבוט", המשכון שפרעה נדרש להוציא. בדרשה-משל של רבי חנינא מוגדר עם ישראל כרכושו של הקדוש ברוך הוא. יש כאן הגדרה מרתקת של היחסים בין הא-ל, עם ישראל והאימפריה השולטת – מצרים (וברור שלגבי רבי חנינא מצרים = רומי). השליטה של האימפריה בישראל מתאפשרת כי הא-ל מגביל את כוחו, אבל גם בהיות עם ישראל משועבד לאימפריה הוא נותר המשכון של הא-ל. בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יקח אליו את המשכון ויגאל אותו מהשעבוד.
מול המדרש-משל של רבי חנינא בא רבי שמעון (בר יוחאי) ומציב משל אחר:
אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל
שנגלה הקב"ה במקום עבודת כוכבים
ובמקום טנופת ובמקום טומאה
בשביל לגאלן,
משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות
אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר,
ולהניח תרומתי א"א,
מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר
ולא אאבד את תרומתי,
כך אבותינו היו תרומתו של הקב"ה
שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' וגו'
היו בין הקברות שנאמר (שמות יב) כי אין בית אשר אין שם מת
ואומר (במדבר לג) ומצרים מקברים
אמר הקב"ה היאך אני גואלן
להניחן א"א
מוטב לירד ולהצילן שנאמר (שמות ג) וארד להצילו מיד מצרים
כשהוציא קרא לאהרן וטהר אותו
שנאמר (ויקרא טז)...וכפר על הקדש.
המשל, לפי רבי שמעון, הוא כהן שקבל תרומה אבל היא נפלה לבית הקברות. לכהן אסור להיטמא. אם יכנס לבית הקברות כדי להוציא את התרומה הוא לא יוכל למלא את תפקידו עד שיעבור את טכסי הטהרה הנמשכים שבעה ימים. אם לא יכנס הכהן למקום הטמא הוא יאבד את התרומה. הכהן מחליט להכנס לבית הקברות ולהוציא את התרומה,ורק אז יטהר מטומאת בית הקברות. הנמשל ברור: הא-ל הוא הכהן , עם ישראל הוא התרומה ומצרים היא בית הקברות , כנאמר בפרשתינו "ומצרים מקברים את אשר הכה ה'...". המשל של רבי שמעון מציג מערכת יחסים שונה לחלוטין בין ישראל , הא-ל והאימפריה. ראשית מצרים/רומי איננה אימפריה שיש לכבד (כמו במשל של רבי חנינא שבו הא-ל מכבד את ריבונותה), כי אם "מקום הטינופת ומקום הטומאה". הא-ל אינו מתנהג כג'נטלמן אלא ככהן, כבעל תפקיד מקודש. הוא מחליט לטמא את עצמו כדי להציל את עם ישראל. כאן צריך לשים לב למעמד של עם ישראל במשל. עם ישראל הוא "תרומה", ורבי שמעון מדגיש את הדבר בהביאו את הפסוק שקראנו בסוף הפטרת השבוע שעבר בירמיהו "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה "... עם ישראל איננו רכושו של הקדוש ברוך הוא, כמו שהתרומה איננה רכושו של הכהן. ישראל מקודש לא-ל מתוקף היותו "ראשית תבואותו". רבי שמעון משחק כאן במילה "קדש" כשהוא רומז ליחסי קידושין, ובכך הוא שומר על מעמד אוטונומי של העם כלפי הא-ל. עכשו נקרא את סוף המשל ונראה שהא-ל קורא לאהרן הכהן לטהר אותו. כשלעם ישראל יש מעמד אוטונומי וזיקתו לא-ל היא מתוקף קידושין, יכול הא-ל לדרוש מהעם, באמצעות אהרן הכהן, לטהר אותו, את הא-ל, מטומאת מצרים שדבקה בו בעת הגאולה.
המשל הזה חזק מאד בעיקר כשקוראים אותו כניגוד למשל של רבי חנינא. מול הגישה הסובלנית והכנועה, המכירה בכוחה של האימפריה על עם ישראל, ומכפיפה את עם ישראל טוטאלית לקדוש ברוך הוא, מעמיד רבי שמעון גישה כוחנית המבטלת את תקפה של האימפריה ומעמידה את עם ישראל במעמד אוטונומי מול הא-ל.
במשל של רבי חנינא יש משום מתן פירוש להשתהות הגאולה – הא-ל מ רסן את כוחו ואינו "נכנס" באימפריה. המשל של רבי שמעון אינו מותיר מקום להשהיית הגאולה האקטואלית. המשל של רבי שמעון מציב בפני הא-ל דרישה לחזור ולרדת אל ה"טומאה" ולהציל את "תרומתו"
ולנו יש את האפשרות לבחור בין שני המשלים את זה שנראה עדיף בעינינו.