שנת השמיטה כבר זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב לאור מלחמות הרבנים אם להתיר לחקלאים בארץ לעבד את שדותיהם לאחר מכירתם הסמלית לנוכרי, או להתיר גידולי קרקע מיובאים בלבד. מאחורי המאבקים הדתיים מסתתרים כרגיל מאבקי כוח בין אישים ומוסדות, ומאבקים פוליטיים, כך שמי שסבר שהפסיקה כאן משקפת דברי א-לוהים חיים חי כנראה על המאדים.
בין הנימוקים להתיר לחקלאים לעבד שדות מופיע הטיעון שאיסור כזה יפגע כלכלית בחקלאים היהודיים בארץ. מסתבר שבעיה דומה עמדה כבר בתקופת התלמוד. במאה השניה לספירה, לאחר חורבן בית המקדש, ולאחר מרד בר-כוכבא, שהחריבו את ארץ יהודה וצמצמו את ממדיו וכוחו של הישוב היהודי, מחליטים חכמים להמשיך ולקיים את מצוות השמיטה. מסכת שביעית במשנה מפרטת את האופן שבו נדרשו היהודים לשמור ולקיים את המצוה. הדים ללבטים של המנהיגות המנסה לאזן בין האידיאל של שמירת מצוות, כל המצוות, ובין המציאות נמצאים כבר במשנה :
(משנה שביעית ה, ט) ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום:
המשנה מתירה לעודד נכרי המעבד את שדותיו בשנת השמיטה ולשאול בשלומו "מפני דרכי שלום", אבל אסור לעודד יהודי המעבד את שדותיו. איסורים נוספים הנזכרים בפרק זה מראים כי יהודים רבים לא צייתו להלכה. בסוף המאה השניה מנסה רבי יהודה הנשיא לבחון את ההלכה שוב לאור המציאות, וכך מסופר בירושלמי (דמאי כב, ט"א, ה"ג):
מקור תרגום (והסבר)
רבי בעא מישרי שמיטתא רבי (יהודה הנשיא) בקש להתיר שמיטה
סלק רבי פינחס בן יאיר לגביה בא לפניו ר' פנחס בן יאיר
אמר ליה מה עיבוריא עבידין אמר לו (רבי) מה התבואות עושות ?
אמר ליה עולשין יפות אמר לו (ר' פנחס) העולשין (צמחי הבר) יפים
מה עיבוריא עבידין מה התבואות עושות ?
אמר ליה עולשין יפות אמר לו (ר' פנחס) העולשין (צמחי הבר) יפים
וידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה וידע רבי שאין רבי פנחס מסכים עמו(להתיר את השמיטה).
רבי פנחס בן יאיר סבור שיש לקיים את ההלכה ואפילו במחיר מצוקה כלכלית. מסתבר שדעתו משקפת את דעת רוב החכמים ורבי יהודה הנשיא נכנע לדעה זו. את המחיר משלם העם ועדות לכך נמצאת בסיפור הלקוח ממדרש איכה רבה :
יז רבי אבהו פתח (שם /תהלים/ ס"ט) ישיחו בי יושבי שער,
אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות,
ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין
הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי
ואומרים בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי, (=נשתה שלא נצטרך לחרובים כמו היהודים)
... ...
ומכניסין את הגמל לטראיטות שלהם והחלוקים שלו עליו
והן אומרין אלו לאלו על מה זה מתאבל,
והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה
והוא מתאבל עליהם,
הבאתי שתים משלש התמונות שמתאר המדרש. בתמונה הראשונה מרימים הנכרים כוס לחיים בברכה שלא יצטרכו לאכול חרובים כמו היהודים. בתמונה השניה מתוארת הצגה סטירית, מערכון שבו לועגים הנכרים ליהודים השומרים שמיטה ומתחרים עם הגמלים על קוצי השדה. במאה השלישית פורץ משבר כלכלי ברחבי האימפריה הרומית, שארץ ישראל היא חלק ממנה. מחסור ואינפלציה, בצד חוסר יציבות פוליטית וחולשה צבאית של האימפריה, מעלים את נטל המיסים הרובץ על החקלאי היהודי ומקשים עוד יותר על קיום מצוות השמיטה. קשיים אלו באים לידי ביטוי בדרשתו של רבי אבהו, חכם בן המאה השלישית המתגורר ופועל בקסריה, בעיר השלטון הרומי. סיפור בתלמוד הירושלמי מראה כי בין החכמים היו שגילו הבנה ואמפתיה ליהודים שלא קיימו את איסורי השמיטה, בניגוד לזרם המרכזי שהתעקש עליהם. כך, כמשקל נגד למשנה שהבאתי מפרק ה' במסכת שביעית, מספר התלמוד בסוף אותו הפרק (ירושלמי שביעית לו, ט"א, ה"ב):
רבי חיננא בר פפא ור' שמואל בר נחמני
עברון על חד (=עברו על יד אחד) מחורשי שביעית
אמר ליה שמואל בר נחמן אישר (=יישר כוחך – בהצלחה)
אמר ליה ר' חיננא בר פפא ולא כן אולפן רבי (=ולא כך למד אותי רבי )
(תהילים קכט, ח) ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם
שאסור לומר לחורשי שביעיות אישר .
אמר ליה לקרות אתה יודע לדרוש אין את יודע
ולא אמרו העוברים אילו אומות העולם שעוברין מן העולם
ולא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם
מה ישראל אומרי' להן ברכנו אתכם בשם ה'
לא דייכם שכל הברכות הבאות לעולם בזכותינו
ואין אתם אומרי' לנו בואו וטלו לכם מן הברכות האילו
ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות וגלגליות וארנוניות
בסיפור שלשה חלקים בכל אחד מהם יש דובר אחד. כל אחד מהחלקים ניתן לחלוקה משנית באופן שבכל חלק יש הקדמה המהוה רקע למסר העיקרי של החלק.
הסיפור פותח בהצגת הדמויות והמצב בו הן פועלות. הדמויות הן שני חכמים ידועים. שניהם חיים ופועלים במחצית הראשונה של המאה השלישית, בדור תלמידיו של רבי יוחנן. רבי חיננא או חנינא בר פפא נמנה עם תלמידיו המובהקים של רבי יוחנן וכפי שנראה מייצג בדיון את הממסד ההלכתי. ר' שמואל בר נחמני הוא תלמידו של רבי יונתן בן אלעזר, חברו המבוגר של רבי יוחנן. ר' יונתן עוסק באגדה בעיקר וכמוהו גם ר' שמואל בר נחמני. שני החכמים עוברים בשדה הנחרש בידי יהודי בשנת השמיטה. המצב הטעון הזה (שני חכמים מול עבריין) יחשוף את ההבדל בין שני החכמים. עד כאן הרקע לחלק הראשון. ר' שמואל בר נחמני הוא הדובר בחלק הראשון והוא מברך את היהודי בברכת "אישר" , ככל הנראה ברכת יישר כוח או "בהצלחה". המסר הוא של הסכמה , והוא מנוגד לצפיות שלנו מהחכם, האמור לייצג את הסמכות ההלכתית הפגועה. הסיטואציה הטעונה נטענת עוד יותר, אבל מוקד המתח עובר לעולם החכמים.
החלק השני מיוחד לתגובתו של רבי חיננא. בפתיחת דבריו הוא שואל "ולא כך לימד אותנו רבי?". רבי חיננא צעיר מר' שמואל בר נחמני. הוא מתייחס אליו כאל רבו, אף שאין מקור תלמודי אחר בו נזכר ר' שמואל כרבו של רבי חיננא. כפי שנראה הוא עומד לדרוש פסוק מתהילים, אלא שדרשתו תהיה מנוגדת לדרשתו של ר' שמואל, באופן שלא ניתן לתלות בשיכחה או אי הבנה. מסתבר שאין ר' חיננא מצטט את ר' שמואל בר נחמני, אלא מבקש את הסכמתו לדרשה שהוא ידרוש.
נעבור לדרשת רבי חיננא בר פפא. הוא דורש את פסוק ח' בפרק קכט, אלא שכדי להבין את הדרשה של ר' חיננא כדאי לקרוא גם את הפסוקים הקודמים (תהילים קכט, ד-ח):
(ד) יְקֹוָק צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:
(ה) יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן:
(ו) יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ:
(ז) שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר:
(ח) וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְקֹוָק:
בפסוקים אלו מביע המשורר את בטחונו במפלת הרשעים, שונאי ציון, שיהיו כחציר גגות יבש. החציר הזה והקוצרים אותו, לא יזכו לברכת הקוצרים "ברכת ה' אליכם" ולמענה "ברכנו אתכם בשם ה'". רבי חיננא דורש את הפסוק כמעט כפשוטו. מה שמשורר תהילים מייחל לו, הופך אצל רבי חיננא לציווי, אסור לברך את העבריינים (ואולי הוא גם דורש את מילת "העוברים" כעוברי עבירה, ולא כפשוטה עוברי דרכים).
ההקדמה למדרש זה, חידדה עוד יותר את המתח, מבחינה ספרותית. המתח מתמקד עתה ברבי שמואל בר נחמני, האם יסכים עם דרשתו של רבי חיננא, המסתמכת עתה על פסוקי תהילים, וכמעט נאמרת בשמו? האם יסתור את עצמו ויתייצב כנדרש ממנו לצד מחזיקי ההלכה?
ואכן תשובתו של ר' שמואל לא מאחרת. בחלקה הראשון יש תשובה אישית לרבי חיננא, אתה יודע לקרוא מציין רבי שמואל ומוסיף בלגלוג, אבל לא יודע לדרוש. בכך מבהיר רבי שמואל שאין הוא מסכים עם רבי חיננא. עתה הוא בא לדרוש את הפסוק. בדרשה שלו הרשעים אינם היהודים, גם אם הם עוברי עבירה. הרשעים הם "העוברים" הם אומות העולם. אומות העולם לא מברכים את ישראל, כנדרש מהם. ישראל הם המברכים את אומות העולם. השפע ממנו נהנים כל הגויים (בעצם הכוונה היא לקיסרות הרומית אף שאין היא נזכרת בשמה) הוא בזכות ישראל, אך אין הם חולקים אותו עם ישראל. אדרבא, השלטון הנכרי עוד מטיל על היהודים מיסים רבים.
רבי שמואל בר נחמני אינו מתנגד במפורש להלכה המחייבת את שמירת שנת השמיטה. עמדתו צצה מתוך הסיפור. הראיתי כי יש קו מוליך בסיפור, קו המעביר את העימות בין ההלכה למציאות, מהשדה אל עולמם של החכמים ואל עולמו הפנימי של רבי שמואל. אלא שבדרשה מעביר רבי שמואל את העימות מהמרחב שבין ההלכה לעוברי העבירה אל המרחב שבין ישראל לעמים ומחזיר אותנו אל החקלאי קשה היום, שהוא הנושא בעול של תשלום המיסים (עול שממנו מבקשים החכמים להתחמק- אבל זה כבר סיפור אחר). בתשובתו של רבי שמואל בר נחמני יש ביקורת נוקבת גלויה על השלטון הרומאי, וביקורת מוסתרת על ההנהגה הרבנית ההלכתית המתעלמת ממצוקת העם הפשוט, שהיא נוקבת לא פחות. "אתה יודע לקרוא ואינך יודע לדרוש" אומר רבי שמואל לרבי חיננא אבל אמירה זו מכוונת אל כלל מורי ההלכה. את ברכת "יישר כוחכם" מכוון רבי שמואל אל עובדי האדמה, גם אם הם עוברים על ההלכה.
שרידי מאפיה מהתקופה הרומית בתל דור- כנראה לא הקפידו על מצות שמיטה
לא קשור לנושא אבל נותן השראה...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
