תהלים פרק קל
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְקֹוָק:
(ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:
(ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:
(ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:
(ה) קִוִּיתִי יְקֹוָק קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:
(ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:
(ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק כִּי עִם יְקֹוָק הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:
(ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:
בנוסח ספרד של האשכנזים, נוסח החסידים, מזמור ק"ל בתהילים נאמר בראש השנה וביום כיפור אחרי ברכת השיר המסיימת את פסוקי דזמרה.
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְקֹוָק:
המזמור הוא אחד מחמישה עשר פרקים הפותחים ב"שיר המעלות". "מעלה" היא מדרגה, המעבר ממקום נמוך לגבוה, ובמזמור שלנו היא יוצרת מיד ניגוד עם "ממעמקים". אנו קוראים אל הא-ל ממעמקים. "ממעמקים" יכול להיות מעומק המצוקה של האדם, מבור הכלא, או, כמו באחד המדרשים, מעמקי הגיהינום. "ממעמקים" יכול להיות גם מעומק הלב, מעמקי התודעה, עמוק מתוך תוכנו. ויש גם משמעות נוספת- חכמים למדו מפסוק זה שאין מתפללים במקום גבוה אלא במקום נמוך. בתלמוד (בבלי תענית, כג ע"ב) מסופר על רבי יונה שבזמן עצירת גשמים היה נוטל שק ויוצא מביתו והולך ועומד בבור עמוק כדי לקיים "ממעמקים קראתיך", והיה מתעטף בשק ומתפלל והיה הגשם בא. "מעמקים" הם הביטוי למעמד האדם מול הא-ל. האדם הקורא לא-ל חש במעמקים והוא קורא לא-ל זקוק לא-ל, מבקש מהא-ל שירים אותו לגבהים.
(ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:
המשורר קורא לא-ל לשמוע "בקולו", לעשות כדבריו. השימוש בפועל "שמעה" במקום ב"שמע" מרכך את הציווי לתחינה, אבל אינו מבטל את הדרישה לשמוע "בקול" ולא "לקול" או "את הקול". יש כאן אם דרישה מהא-ל להישמע לאדם אבל הדרישה מהוססת מרוככת. עדיין אין אנו יודעים מה מבקש המשורר מא-לוהיו. בצלע השניה מבקש המשורר שהא-ל יקשיב "לקול תחנוניו". המשורר אינו מבקש דבר מוחשי, הוא איננו מתייחס עד כה אל מצוקה מסוימת אל מחסור בדבר ידוע. המשורר מבקש לשמוע את תחנוניו. רק בפסוקים ג-ד מתחוורת המצוקה .
(ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:
(ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:
המשורר מבקש סליחה על עוונותיו. זו היא המצוקה. בכל המזמור אין צרה מוחשית שנתפסת כעונש. המשורר איננו חושש מעונש. המשורר מבקש מחילה על חטאיו. בשל העוונות אין האדם יכול "לעמוד". עכשיו אנו מבינים מהם ה"מעמקים" . המשורר חש בשפל המוסרי שלו. במעוות שבו. הוא מבקש לעלות מהמעמקים באמצעות הסליחה, סליחת הא-ל לאדם. כאן בפסוק ד' אנו מוצאים רעיון מהפכני. "כי עמך הסליחה למען תִּוָּרֵא". "תִּוָּרֵא" פירושו שיראו ממך. לכאורה זו סתירה הגיונית (לוגית). אם הא-ל סולח ואינו מעניש הסליחה מקטינה ומפחיתה את הפחד, את היראה מפני הא-לוהים. והנה המשורר מעמיד את "יראת הא-לוהים" דווקא על הסליחה. כדי לענותעל סתירה זו צריך להבין כי המשורר במזמור הזה איננו מעמיד את יחסי האדם והא-ל על בסיס שכר ועונש. יראת הא-ל איננה יראת העונש אלא היא יראת החטא. המשורר המאמין חושש מהעוון ומהפגימה המוסרית בנפשו, פגימה שלא מאפשרת לו לעמוד בפני הא-ל. אם כל חטא וכל עוון הם מעוות שלא ניתן לתיקון אזי אין כל משמעות ליראת הא-לוהים. אחרי החטא הראשון שיעבור האדם הוא כבר פגום ואיננו יכול לעמוד לפני הא-ל. רק התיקון של האדם את דרכיו, והסליחה של הא-ל, רק הם נותנים לאדם תקוה לעמוד לפני הא-לוהים. זוהי ה"תשובה מאהבה" כפי שקורא לה הרב קוק באורות התשובה.
ואכן לאחר ההכרה כי תתכן סליחה על החטא בא המפנה במזמור , באה התקוה :
(ה) קִוִּיתִי יְקֹוָק קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:
ואחר התקוה באה ההמתנה והצפיה להתגלותו
(ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:
נפשו של המשורר ממתינה להתגלות הא-ל יותר משהאנשים הממתינים לזריחה ה"שומרים לבוקר" מצפים לאור הבוקר.
המזמור מתאר תהליך תחילה יאוש ושפלות רוח של המשורר המצטער על עוונותיו וחש בשפל ב"מעמקים". אחר הקריאה לא-ל לסלוח באה הכרת המשורר בקיום הסליחה, בתקווה לתיקון נפשו הפגומה- "כי עמך הסליחה למען תורא". מכאן באה התקווה , הצפיה לקרבת הא-ל.
לבסוף באה ההבטחה
(ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק כִּי עִם יְקֹוָק הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:
(ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:
המשורר מבטיח את חסד הא-ל, את הפדות, הגאולה משפלות החטא. אבל שירת היחיד הופכת פתאום לשירת האומה "יחל ישראל" ..."והוא יפדה את ישראל". כמו שיכול היחיד לתקן את עצמו כך יכול גם העם לתקן ולזכות למחילה על חטאיו.
בבואנו להתפלל עלינו להעמיד עצמנו במקום נמוך, "ממעמקים". עלינו לחוש במעמדנו הנמוך והנחות בטרם הגענו לתיקון מהפגמים המוסריים שבנו. ואז עלינו להאמין כי לחטא יש תיקון וסליחה ומחילה. ואז אנו קוראים לא-ל ומצפים לו בידיעה שכאשר אנו מתקנים את עצמנו אנו ראויים לעמוד במחיצתו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
