דבר תורה

טאטע - המחזה אותו  העלו  חברי אנסמבל התיאטרון נקודה טובהבפסטיבל עכו 2009 , הועלה אתמול בתיאטרון החאן בירושלים במסגרת "מידרש במה". ההצגה עוסקת בשולים הסהרוריים של החברה הדתית. שלשה חוזרים בתשובה מהזן הברסלבי בדרגות שונות של התהליך ממתינים לתורם להכנס לרב. ביניהם לרב מפריד-מחבר הגבאי אשר מונע מהם כניסה אך מעביר להם מסרים מהרב: לומר תהילים, להמתין, לדבר עם האשה, ללכת הביתה. אנו מתודעים למצוקותיהם, למאוייהם, ובעקר לחוסר האונים שלהם להתמודד עם מה שאנו, הצופים, מתמודדים יום יום. חדלונם, המביא אותם לפתח חדרו של הרב, בצפיה שיפתור את בעיותיהם,  מתואר בהומור הגובל בלעג, ולעיתים נדמה שהרב ממאן לקבלם פשוט כי "נשבר לו" משאלותיהם ובקשותיהם.אך ככל שמתקדמת ההצגה אנו מזדהים יותר ויותר עם המתרחש בנפשם, וכך נפתח לנו צוהר להכיר מקרוב את האנשים שאנו פוגשים מדי פעם ברחוב בככר או בטיילת כשהם רוקדי ריקוד הזוי, או בצומת כשהם מנסים למכור לנו דיסק עם ניגוני ברסלב או הוצאה חדשה של "ליקוטי מוהר"ן". המחזה עוסק בהווה, ואיננו מתיימר לרדת לשורש המצוקה בנפשותיהם. יחסיהם עם האב מוזכרים רק כחלק מהמכלול של היחס עם ה"טאטע" אליו הם מפנים את כעסם, תסכולם וכיסופיהם. הצגה מרתקת ומעוררת מחשבה.אינני יודע מתי המחזה יועלה שוב, אך כאשר זה יקרה, אני ממליץ על ההצגה בחום. 

הסיפור על שלש מאות הנזירים

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צא , תרגום שלי (המקור בסוף הפוסט):

שלש מאות נזירים עלו (מן הגולה) בימי שמעון בן שטח

מאה וחמשים מצא להם פתח (עילה להתיר את נדר הנזירות)

ומאה וחמישים לא מצא להם פתח.

עלה לפני ינאי המלך (אלכסנדר ינאי) אמר לו:

שלש מאות נזירים עלו

וצריכים תשע מאות קרבנות

תן להם אתה מחצית ואני מחצית.

נתן להם ינאי מחצית.

הלכה לשון הרע ואמרה לא נתן שמעון (בן שטח) כלום

שמע וברח.

אחרי ימים באו פרסיים מכובדים

אכלו על שולחן ינאי המלך.

אמרו : זוכרים אנו שהיה כאן זקן אחד

והיה אומר לנו דברי חכמה.

אמר לאחותו : שלחי והביאי אותו.

אמרה לו : תן לי מילה (הבטחה שלא תפגע בו) והוא יבוא!

נתן לה מילה ובא וישב בין המלך למלכה.

אמר לו: מהו זה (שתשב בין המלך למלכה)?

אמר לו: שכתוב בספר בן סירא

פאר את התורה (תלמד תורה) ותרוממך ובין נגידים (שליטים) תושיבך.

אמר לו : למה רמית אותי?

אמרלו: חס ושלום לא רימיתי אותך.

אלא אתה נתת משלך ואני משלי

שכתוב כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב)

אמר לו: ולמה לא אמרת לי ?

אמר לו:אילו אמרתי לא היית עושה.

אמר לו: ולמה ברחת ?

אמר לו: שכתוב "חבי (התחבאי) כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיה כו כ).

מזג לו כוס. אמר לו : ברך!

אמר: נברך על המזון שאכלו ינאי וחבריו.

אמר לו: מימי לא שמעתי ממך דבר כזה!

אמר לו: מה רצונך שאומר, נברך על המזון שלא אכלתי?

מזגו לו כוס שני (אחרי שאכל מעט) , אמר נברך על המזון שאכלנו

אחד הענינים בהם עוסקת פרשת נשא הוא דיני הנזיר:

במדבר פרק ו

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק:

      הנזיר איננו שותה יין, איננו מסתפר או מתגלח ואיננו נטמא למת. בתום תקופת הנזירות הוא מביא קרבן יקר למדי:

(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:

(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:

הנזיר נדרש להביא שלש בהמות: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. נוסף על הסבל שבגידול השער ובהמנעות משתיית יין (כולל אכילת ענבים) נדרש הנזיר להשקיע סכום לא קטן בקרבנות ובניגוד למצורע למשל אין כאן אפשרות של המרת הקרבן היקר בקרבן זול (עוף במקום כבש) לעניים. זהו הרקע לסיפור שלנו על ינאי המלך ושמעון בן שטח החכם.

שלש מאות נזירים עלו (מן הגולה) בימי שמעון בן שטח

מאה וחמשים מצא להם פתח (עילה להתיר את נדר הנזירות)

ומאה וחמישים לא מצא להם פתח.

הסיפור נפתח  בהצגת הרקע. שלש מאות נזירים עולים מן הגולה . יש כאן בעיה הילכתית שלא נדון בה (האם נזיר שנדר בחוץ לארץ נדרו תקף). אבל הבעיה מורכבת יותר. חכם הדור הוא רבי שמעון בן שטח. אנו יודעים שהוא חכם בתקופת החשמונאים והמסורת התלמודית קובעת כי היה אחיה של שלומית/שלומציון שהיתה אשת המלך החשמונאי יהודה אריסטובלוס ואחר מותו נשאה (התייבמה) לאחיו אלכסנדר ינאי שירש את כסאו. ינאי נדרש לפתור לנזירים את מצוקתם, הם נדרו נזירות ועמדו באיסורי הנזיר אבל אין להם בהמות לקרבן. כבר בנקודה זו מופיעה הדיכוטומיה , ההפרדה בין ממון וכוח לעומת רוח וחכמה. הנזירים מדו במה שנדרש מהם בכוח הרצון, אבל התורה לא הסתפקה בכך והם נדרשים להביא קרבן. שמעון בן שטח חש חובה להשלים את המשימה.הוא מתיר למחצית (שוב מחצית!) מהנזירים את הנדר אבל למחצית הנזירים אין התרה והם נדרשים להביא קרבן.

עלה לפני ינאי המלך (אלכסנדר ינאי) אמר לו:

שלש מאות נזירים עלו

וצריכים תשע מאות קרבנות

תן להם אתה מחצית ואני מחצית.

נתן להם ינאי מחצית.

שמעון מגייס את המלך ינאי . הוא מספר לו סיפור שמחציתו (שוב מחצית...) אמת. יש שלש מאות נזירים . הם צריכים 3 בהמות לקרבן לכל אחד. ינאי מוכן לתרום חצי, והוא תורם קרבנות למאה וחמשים נזירים. מה שינאי אינו יודע הוא שלמאה וחמישים האחרים נמצא פתרון הלכתי בצורת התרת נדרים. כבר בנקודה זו יש לשאול מדוע לא מצליח בן שטח להתיר את כל שלש מאות הנזירים. נחזור לשאלה זו בסוף הסיפור. ינאי אינו יודע בעת שהוא תורם שבן שטח התיר את נדרם של מאה וחמישים נזירים אבל הוא יגלה זאת במהרה.

הלכה לשון הרע ואמרה לא נתן שמעון (בן שטח) כלום

שמע וברח.

הסוד נתגלה ושמעון בן שטח בורח מפני זעם המלך.

אחרי ימים באו פרסיים מכובדים

אכלו על שולחן ינאי המלך.

אמרו : זוכרים אנו שהיה כאן זקן אחד

והיה אומר לנו דברי חכמה.

המלך מארח לסעודה משלחת מכובדת מפרס.אבל לאורחיםהאוכל לא מספיק והם מבקשים לשמוע דברי חכמה. האוכל , ההנאה מהמזון, איננה מספיקה. האורחים מבקשים למלא את החסר בתרבות, בחכמה. הסעודה של הפרסיים היא תמונת ראי של נדר הנזירים . המלך ואורחיו נהנים מהאוכל הנזירים מתנזרים מההנאה. האורחים מבקשים חכמה, הנזירים נדרשים לשלם קנס.

אמר לאחותו : שלחי והביאי אותו.

אמרה לו : תן לי מילה (הבטחה שלא תפגע בו) והוא יבוא!

נתן לה מילה ובא וישב בין המלך למלכה.

אמר לו: מהו זה (שתשב בין המלך למלכה)?

אמר לו: שכתוב בספר בן סירא

פאר את התורה (תלמד תורה) ותרוממך ובין נגידים (שליטים) תושיבך.

המלך מתרצה לאורחים , הוא יודע שהמלכה שומרת על קשר עם אחיה. הוא מבטיח לה שלא יפגע בחכם. שמעון מופיע ומתיישב בין המלך והמלכה. לשאלת המלך מדוע הוא בחר לשבת דווקא שם הוא משיב בפסוק מספר משלי בן סירא שהחכמה/התורה מושיבה אותו בין הנגידים. איך מתקשר הסיפור הזה לסיפור הקודם?

כששמעון מתיישב בין המלך למלכה הוא טוען לשיוויון בין החכמה  וכוח השלטון.יותר מכך הוא נותן לחכמה  מעמד של אשה /מלכה מול הכוח השלטון/המלך , החכמה משלימה את הכוח.

אמר לו : למה רמית אותי?

אמר לו: חס ושלום לא רימיתי אותך.

אלא אתה נתת משלך ואני משלי

שכתוב כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב)

אמר לו: ולמה לא אמרת לי ?

אמר לו:אילו אמרתי לא היית עושה.

אמר לו: ולמה ברחת ?

אמר לו: שכתוב "חבי (התחבאי) כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיה כו כ).

הדו שיח שמתפתח כאן מאפשר לשמעון בן שטח לחזק את משוואת הכוחות. החכמה והכסף (צורה אחרת של כוח השלטןן) שווים. אבל נדרשת ערמה כדי להוציא זאת לפועל ועל העורמה צריך לשלם בסיכון החיים ובבריחה.

מזג לו כוס. אמר לו : ברך!

אמר: נברך על המזון שאכלו ינאי וחבריו.

אמר לו: מימי לא שמעתי ממך דבר כזה!

אמר לו: מה רצונך שאומר, נברך על המזון שלא אכלתי?

מזגו לו כוס שני (אחרי שאכל מעט) , אמר נברך על המזון שאכלנו

בסיום הסיפור דורש ינאי מבן שטח לברך על המזון. בן שטח דורש לאכול ורק אז הוא מוכן לברך. מה מטרת חלק זה של הסיפור?

המלך דורש לברך . המזון וההנאה ממנו טעונים ברכה ואך טבעי הוא שהחכם ישלים את תפקיד המלך . המלך נתן את המזון . החכם יתן את הברכה . בכך משקף ינאי את התקרית שבה נפתח הסיפור, כאשר המלך תורם את הקרבנות והחכם תורם את ההיתר ההלכתי. אבל בן שטח דורש לאכול. הברכה היא על ההנאה, והיחס בין המלך לחכם הוא יחס של שותפות . כדי שהחכם ישלים את המלך/בעל הכוח הוא צריך להיות לו לשותף בהנאה. היחס בין ההנאה לברכה הוא היחס שבין הכוח לחכמה. אין כאן יתרון לאחד על פני השני יש כאן השלמה ושותפות. וכאן אנו חוזרים לשאלה מדוע מתיר בן שטח רק את מחצית הנזירים. הוא דורש את השותפות של המלך. לתורה יש משמעות רק אם היא מחייבת את כולם, גם את החכמים וגם את השלטון. אבל כאן אנו חוזרים למהות הנזירות. מדוע בכלל דורשת התורה מהנזיר גם כוח לעמוד בסבל וגם להביא קרבן יקר? והתשובה היא שצריך לשלב את כוח הויתור על ההנאה עם הויתור על כוח הממון. הקמצנות היא הצד האפל של הסגפנות. הכוח וההנאה ממנו משלימים את החכמה, החכמה משלימה את הכוח. כאשר הכוח והחכמה הולכים בשיתוף הדדי, איז מותר להנות, צריך להנות  ממה שכוחות אלו נותנים.

הנוסח המקורי בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק) פרשה צא:

שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח,

 ק"נ מצא להם פתח וק"נ לא מצא להן פתח,

סלק לגבי ינאי מלכא אמ' לו

שלש מאות נזירים עלו

ובען תשע מאה קורבנין,

הב להון את פלגא ואנה פלגא,

יהב להון יניי פלגא,

אזל לישנה בישא אמ' לא יהב שמעון כלום,

 שמע וערק,

בתר יומין אתון קלי פרסאין

נגשין על פתורא דינאי מלכא,

אמ' נהרין אנן דהוה הכא חד סב

והוה אמ' לן מילין דחכמה,

אמ' לאחתיה שלחי אייטיתיה,

אמ' ליה הב ליה מילה והוא אתי,

יהב ליה מילה ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא,

אמ' ליה מהו כדין,

אמ' ליה דכת' בספר בן סירא

סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיביך,

אמ' ליה למה אפליתה בי,

אמ' ליה חס ושלום לא אפליתי בך

 אלא את יהבת מן דידך ואנא מדידי

דכת' כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב),

אמ' ליה ולמה לא אמרת לי,

אמ' ליה אילו אמרית לא הוות עבד,

אמ' ליה ולמה ערקת,

אמ' ליה דכת' חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כו כ),

מזג ליה כסא אמ' ליה ברך,

אמ' נברך על המזון שאכל יניי וחביריו,

אמ' ליה מן יומיי לא שמעית מינך הא מילתא,

אמ' ליה מה את בעי מי מימר נברך על המזון שלא אכלתי,

 מזג ליה כסא תניינא אמ' נברך על המזון שאכלנו,

על שעירים ושדים ומשמעות לחיים

אחת הבעיות בשאילתות מידע ממוחשבות היא ששאילתא פשוטה מביאה  תשובות שלכאורה אינן שייכות לעניין. אבל לפעמים דווקא התשובה שאיננה שייכת לעניין מובילה אותנו למקום מעניין עוד יותר. בעיון בפרשת השבוע  הגעתי לפרשת איסור שחיטת קרבנות מחוץ למשכן. בויקרא י"ז , ז' נאמר : "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:".

מהם "השעירים" ש"בית ישראל" זונים אחריהם ואשר נאסר לזבוח להם?

הפירוש המקובל הוא שדים, דמונים. בחיפוש ממוחשב אחר המלה "שעירים" קבלתי 65 תוצאות  שלא כללו את הפסוק פרשה שלנו (כי בפרשתנו  נכתב "שעירם" בלא 'י' לפני המם הסופית). אבל מצאתי סיפור הקשור לשעירים :

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א

אמר רבי יוחנן: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה,

 לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה.

הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה,

(מלכים א, ד, ג) אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו.

יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב.

אמר ליה: אמאי עציבת?

אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא.

מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז.

כי מטו למחוזא דלוז שכיבו.

למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח,

אמר ליה: אמאי בדיחת? –

אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו.

מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה,

לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה.

תרגום:

אמר רבי יוחנן : רגליו של האדם ערבות בו,

למקום שמתבקש לשם הן מוליכות אותו.

אותם שני כושים שהיו עומדים לפני שלמה

(מלכים א' פרק ד פסוק ג) "אליחרף ואחיה בני שישא" סופרי שלמה היו.

יום אחד ראה (שלמה) את מלאך המוות , שהיה עצוב.

אמר לו: : למה התעצבת ?

אמר לו:  שנתבקשו ממני אותם שני הכושים שיושבים פה.

מסרם (שלמה)  לשני שעירים ושלחם למחוז העיר לוז.

כאשר הגיעו למחוז העיר לוז – מתו.

למחרת ראה את מלאך המוות צוחק.

אמר לו : למה צחקת ?

אמר לו: למקום בו נתבקשו ממני , לשם שלחת אותם.

מיד פתח שלמה ואמר: : רגליו של האדם ערבות בו,

למקום שמתבקש לשם הן מוליכות אותו

המסר הגלוי מהסיפור הוא שאין לאדם דרך לחמוק מגורלו או מגזר דינו שנגזר בשמים. אבל המסר הזה מנוסח קצת אחרת וחוזר פעמים בקטע, פעם מפי רבי יוחנן ובפעם השניה הוא מיוחס לשלמה. המסר בניסוח של התלמוד הוא שרגליו של האדם ערבות לו- כלומר הרגלים, חלק מגופו של האדם, הן הממונות לשמור שהאדם ילך בעקבות גזר דינו. אם כן בעוד הלב או המוח סבורים שניתן להערים על גזר הדין השמימי, הרגלים ממונות על ביצועו. אבל כאן מתעורר הקושי, לא הרגלים הן שמנווטות את הגוף , הראש, המוח או הלב, הם המנווטים את הרגליים. מדוע אם כן הרגליים הן הנושאות באחריות על פי ר' יוחנן ושלמה המלך? יותר מכך, בסיפור לא הרגלים הן שמוליכות את הנדונים למות אל גזר דינם אלא שני שעירים-שדים במצוות שלמה המלך. המסר הגלוי זועק להבהרות, למסר סמוי.

זה הזמן לעיין בסיפור. שלמה מעסיק שני אפרו-אמריקאים בתפקיד "סופרים". הדרשן מבין "סופרים" במובן של ממונים על כתיבת  התורה, כאשר אין הכוונה רק לכתיבה הטכנית אלא גם להבנה ופרשנות. הכושים אינם עובדים זרים, הם תלמידי חכמים, אולי פוסט-דוקטורנטים מחו"ל. הבחירה של הסופר לתאר את גיבורי המשנה כשחורי עור באה לומר ששלמה איננו מלך על יהודה וישראל בלבד אלא שהוא מלך אוניברסלי. התורה איננה רק תורת היהודים והסיפור עוסק בשאלה אוניברסלית, שאלה שחוצה גבולות עמים וצבעי עור, שאלה כלל-אנושית.  לא ברור איך מגיע הדרשן למסקנה מהפסוק. רש"י, הוא רבינו שלמה יצחקי, בן ימי הבינים, ענק פרשני התורה והתלמוד, מפרש כושים כיפי מראה, כנראה על פי (שיר השירים  א, ה) "שחורה אני ונאוה". בכל מקרה שלמה מזהה את מלאך המוות בחצרו ומבחין שמלאך המוות עצוב.  מלאך המוות מסביר שהוא עצוב כי הוא צריך להמית את שני הכושים. שלמה ממהר למלט את סופריו מגורלם והוא שולח אותם למצוא מקלט מפני המוות במחוז העיר לוז. אלא שדווקא שם  מוצא אותם גורלם והם מתים.

איפה טעה שלמה מלך החכם מכל אדם?

שלמה רואה את מלאך המוות עצוב, ושומע שהעצב הוא בגלל שהוא נדרש להמית את שני הכושים.  מה מעציב את מלאך המוות? שלמה סבור כנראה שמלאך המוות מרחם על הכושים. הוא מייחס למלאך המוות רגשות אנושיים, חמלה ורחמים. אבל מלאך המוות הוא טכנוקרט, ומסתבר שהבעיה שלו טכנית, הוא צריך להרוג את הכושים הרחק מחצר הארמון של שלמה במחוז העיר לוז והוא עצוב לראות את קרבנותיו מחוץ לתחום פגיעתו.  מסתבר שהמיתה כשלעצמה איננה חשובה, חשוב שהיא תתבצע במקום מסוים. כך אנו נרמזים שגם החיים כשלעצמם אינם חשובים, חשובה הדרך בה חיים אותם.

שלמה שולח את הסופרים ביד השעירים למחוז העיר לוז. רש"י מפרש שהעיר לוז "עיר שאין מלאך המוות שולט בתוכה". פירושו מביא אותנו אל ספר שופטים:

שופטים פרק א

(כג) וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז:

(כד) וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד:

(כה) וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ:

(כו) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ

שבטי "בית יוסף", מנשה ואפרים, צרים ("ויתירו" = ויצורו) על העיר לוז וכובשים אותה באמצעות סייען מקומי. בתמורה כאשר תושבי העיר נטבחים, הם מותירים את האיש ואת משפחתו בחיים. בעוד בני יוסף מתנחלים בעיר הכבושה ומסבים את שמה לבית אל, האיש ומשפחתו נודדים אל ארץ החיתים ומקימים שם עיר בשם לוז , וזה שמה "עד היום הזה". והנה המילים הללו "עד היום הזה" נדרשות בתלמוד (בבלי סוכה מו עמוד ב)

תניא, היה רבי מאיר אומר:, ...

וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה –

 תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת,

היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה,

נבוכדנצר ולא החריבה,

ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה,

אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן –

יוצאין חוץ לחומה והן מתים....

הסייען האופורטוניסט זוכה להקים עיר שצובעים בה את התכלת לציצית. העיר שורדת את המלך האשורי סנחריב שאינו מגלה את תושביה, ונבוכדנצר, המלך הבבלי, איננו מחריב אותה. אבל יתרונה החשוב ביותר כנראה הוא שמלאך המוות אינו רשאי לעבור בה. זו העיר של החיים הנצחיים. מדוע זוכה הסייען? התשובה הפשוטה היא שהוא סייע לאנשים הנכונים –לעם ישראל (דרשת רבי מאיר באה לתמוך בפסיקתו שכופין אדם ללוות את אורחיו. הטיעון של רבי מאיר הוא קל וחומר- אם הגוי שרק הראה באצבעו על מקום הכניסה קבל שכר כה מופלג, מי שהולך ברגליו לוות את האורחים על אחת כמה וכמה שיקבל שכר גדול. לפי טיעון זה הסייען קיים בבני יוסף מצוות הכנסת אורחים...). אבל נראה לי שהדרשן ששולח את סופרי שלמה לברוח ממלאך המוות לא מעוניין בסיפור הלאומי. הסיפור שלו חורג ממסגרות לאומיות וארציות ועוסק בחיים ומות. וזה בדיוק הסיפור. העיר שבה אין מלאך המוות רשאי להכנס, היא העיר שזקניה יוצאים ממנה ומוסרים עצמם למלאך המוות. העיר שמייסדה הסגיר את אחיו למוות תמורת חייו וחיי יקיריו יכולה להבטיח אריכות ימים אבל לא משמעות לחיים. המשמעות של האופורטוניזם היא שהבוגד נותר בחיים אך חייו חסרי משמעות, כמו התכלת שנצבעת בעיר הזאת, שהיא צובעת את הציצית אבל איננה גוף המצוה (וטלית שכולה תכלת איננה פטורה מציצית – ירושלמי סנהדרין דף כז). וזו הטעות השנייה של שלמה. הוא מנסה להציל אנשים ממוות בהעברתם למקום שבו החיים חסרי משמעות.

נחזור לסיפור על שלמה ומלאך המוות. אחרי מות הסופרים מבין שלמה שטעה. הוא חוזר על אמרת רבי יוחנן "רגליו של אדם ערבות בו". מה היחס של הרגלים אל שאר חלקי הגוף? אם הלב הוא התפקוד החושב והמרגיש  והמתכנן,. הרגלים מיצגות את ההתנהגות. ההתנהגותחורצץ את גזר הדין. המטרה איננה מקדשת את האמצעים, והרגלים שמוליכות את האדם קובעות את גורלו. טעותו השלישית של שלמה היא הרגלים שמוליכות את הכושים אל גורלם. שלמה מוסר אותם לשני שעירים, שדים, כוחות מהעולם ה"אחר".  השעירים הם כוחות שמחוץ למוטת השליטה של האדם. כך ניתן גם להסביר כיצד מתים הסופרים בלוז למרות שאין למלאך המות רשות לעבור שם. כאשר שלמה פרץ את הגבול והסתייע בשעירים כדי למלט את סופריו במהירות אל לוז שבארץ החיתים (חיתים=חיים+מתים????) , הוא פתח את הפתח למלאך המות להרוג אותם באותו מקום.

אם כן המסר שחבוי בסיפור הוא  שהחיים כשלעצמם אינם המטרה, וקיום החיים אינו שווה כל מחיר. כאשר אדם מוכן לשלם כל מחיר עבור החיים הוא עלול למצוא את עצמו חי חיים חסרי משמעות ולבסוף לבקש את מותו, או שהדרך להצלתו תתגלה כדרך אל אובדנו.