דבר תורה

 קו מחבר בין הפוסט הקודם, בת בבל, לפוסט הזה. קו אדום. קוים אדומים שצריך למתוח כשלומדים את ארון הספרים היהודי. כי הארון הזה מלא בכל טוב ופה ושם גם דברים שפג תקפם המוסרי. ניפוץ עוללים אל הסלע הוא דוגמא.

גם הפסקאות העוסקות באונס בפרק כב בספר דברים (פרשת כי תצא) הן דוגמא טובה נוספת. נערה מאורסת שנאנסת ואיננה מדווחת על כך למהדורת החדשות המרכזית ("על דבר אשר לא צעקה בעיר" במקור) נסקלת יחד עם האנס! האנס נסקל לא בגלל שהוא בעל נערה בכוח בניגוד לרצונה, חלל את כבודה וגרם לה חבלה גופנית ונפשית. הוא נסקל כי לא וידא שהוא אונס נערה פנויה כי באונס נערה מאורסת או נשואה הוא פוגע בגבר אחר. אילו אנס נערה פנויה ("אשר לא אורסה") הוא לא היה חייב אלא לשאת אותה לאשה ולשלם קנס, לא לנערה הפגועה- אלא לאבא שלה. והנערה – היא אמורה להינשא לאיש שפגע בה. מלשון הכתוב לא עולה שהיא חייבת, אבל איזו ברירה יש לה? להמשיך לחיות כ"סחורה פגומה"? עם כל השמועות שירוצו בעיר שהיא בעצם בקשה, רצתה ודרשה את האונס? (אכן, כל אנס רשאי לשכור את שירותיו של עו"ד בן ציון אמיר)

לפני 3 שבתות קראנו בפרשת מטות על מלחמת מדין. בסוף סיפור המלחמה מתואר בפרטים גם כיצד חילקו את השלל. מחצית השלל חולקה בין הלוחמים. הם נדרשו להרים "מכס לה'" בגובה אחד מחמש מאות. המכס נמסר לאלעזר הכהן, בנו של אהרן ויורשו בכהונת הכהן הגדול. וכאן מביא לנו הכתוב דו"ח מפורט (במדבר פרק לא):

(לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

(לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיקֹוָק מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים:

(לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים:

(לט) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיקֹוָק אֶחָד וְשִׁשִּׁים:

(מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ:

מה קבלנו ? צאן ובקר וחמורים ונפש אדם, שלושים ושנים נפשות למען הדיוק (שימו לב לאירוניה שהמספר בלשון זכר בעוד שהנפשות הן של נשים בלבד).

מי הנפשות הללו? מוקדם יותר בספר במדבר מסופר על בלק מלך מואב שקורא לבלעם בן בעור הנביא הנכרי לקלל את ישראל. אלהים מתערב ומכריח את בלעם לברך את עם ישראל. בלעם, המקורב למידיינים שמקורבים למואבים, מברך כפי שנדרש, אך ככל הנראה הוא גם מנחה את המואבים לפתות את בני ישראל להצטרף לפולחן האלילי. ואכן, מיד אחר כך משתתפים בני ישראל בטכס אלילי, פולחן לבעל פעור. במסגרת הפולחן מתחיל העם "לזנות אל בנות מואב" וגם בנות מדין משתתפות בחגיגה. מסתבר אם כן שהפיתוי נעשה באמצעות בנות מואב ובנות מדין. כמו תמיד הנשים הן כלי משחק במשחקי השליטה של הגברים. מגפה פורצת בעם כעונש על עבודת האלילים והפריצות. משה אובד עצות, ורק פנחס בן אלעזר הכהן לוקח רומח ומשפד את זמרי, שהוא ראש בית אב משבט שמעון ביחד עם כזבי המאהבת המדינית שלו, והמגפה נעצרת!

כגמול זוכה פנחס בנו של הכהן הגדול ל"ברית כהונת עולם" , הכהונה תעבור בירושה במשפחתו. בו בזמן נדרש משה לנקום במידיינים מחוללי המגיפה. הוא שולח צבא שנלחם במדין, מנצח וטובח כל זכר. את הנשים הם מוליכים בשבי ביחד עם הבהמות. משה קוצף וזועם (במדבר פרק לא, טו-יח): "... הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְקֹוָק: וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:" משה קובע שהנשים אשמות במגיפה וצריך להרוג אותן. הנשים שנדרשו לפתות את הישראלים מוצאות להורג, ורק "כל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" שורדות את הטבח. איך הבחינו בין ילדות ש"ידעו משכב זכר" לאלו ש"לא ידעו"? התורה איננה מפרטת. לחכמינו יש תשובה בדוקה אבל נדון בה בפוסט הבא. 32000 "טף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" מחולקות יחד עם הבהמות, מחצית ללוחמים הגיבורים ומחציתן לשאר העם.

וכאמור יש "מכס לה'". 32 בנות מוגרלות מבין שש עשרה האלף שהוקצבו לגיבורי החיל. בשם הקדוש ברוך הוא הן נמסרות לאלעזר הכהן. מה בדיוק עושה הכהן הגדול בקדושה ובטהרה בבנות האלה, שפעמיים מדגיש הכתוב שהן "לא ידעו משכב זכר"? אני מניח שבמקרה הטוב הוא מוכר אותן לגברים ששומרים פחות ממנו על קדושה וטהרה.

השלושים ושתים הן רק הנציגות של כל ה 32000, שנתפסו והושארו בחיים, ולא פחות מהרבבות שנרצחו בגלל ששוכנעו או הוכרחו לפתות את הישראלים, או סתם השתייכו לאותה קבוצה אתנית שסומנה כאשמה בצרות של עם ישראל.

ושוב אנו חוזרים לקווים האדומים של המוסר שנפרצים לעתים בתורה, בשאר ספרי התנ"ך ובספרות התלמודית. מכל בנות מדין, רק לנרצחת הראשונה יש שם - כזבי בת צור. מלבד שמה, היותה בת לאחד ממלכי מדיין והעובדה שהייתה שותפה לפשע ולעונש של זמרי, אין אנו יודעים עליה מאומה. שורה ארוכה של נשים בתנ"ך נאלצות לקחת חלק במשחקי הכוח של הגברים ולשם את המחיר, בחייהן, בכבודן, בסבלן ובמותן. רובן (כמו בת יפתח, בנות לוט, פלגש בגבעה) נודעות לכל היותר בכינוי (הקשור על פי רוב בגבר) בלבד. הן חיו, עונו ומתו מבלי ששמן נודע.

הקוים האדומים אינם נוגעים רק לנשים. כבר הזכרתי את העוללים המנופצים אל הסלע ללא שיוך מיגדרי. ויש את ההומוסקסואלים שצריך להרוג, את הבהמות שצריך לקטול כי גברים מתוסכלים וזואופילים ניצלו אותן – רשימה חלקית בלבד.

מה עושים עם הקווים האדומים? איש כפי אמונתו. יהיו כאלה שיאמצו את הערכים המעוותים הללו. יש לצערי לא מעט הומופובים, קסנופובים, או משליכי נשים מקומה רביעית. אל יהא חלקי עמם. יש שיכחישו, או יתעלמו, או יכחישו, או ידחיקו. עברתי שלבים כאלה בחיי. ואפשר להצביע שיש בעיה, ולחיות עם הפער שבין הערכים שלנו ואלו שבפרק או בפסקה שאנו קוראים.

 שלום לכולם

אני שוב באויר .הרבה עומס עבודה והצורך שלי ללמוד לכתוב בבלוג בלי לחבל בתקשורת בתוך המשפחה הוציאו אותי לפסק זמן מהבלוג. עכשיו אני חוזר וגם האזעקה עוצרת אותי רק למספר דקות (לא שמעתי נפילה - ועכשיו מספרים לי ברדיו שזו אזעקת שווא). החיים נמשכים למרות המילחמה (סליחה "מבצע") לימדתי השבוע את הפיסקה הזו שבמסכת תענית:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד א

 אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר (תהלים פה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

 ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה.

מסכת תענית עוסקת בתעניות- ימי צום- שהיו מכריזים בעת עצירת גשמים  בתוך כךדן התלמוד בשאלה  מדוע יורדים גשמים ומדוע הם נעצרים .  המאמר שקודם למאמר שלנו עוסק במי שמתפלל בלא כוונה ומסיק שציבור שיש בו מתפללים שאינם מכוונים בתפילתם (כלומר לא מתכוונים באמת למה שהם אומרים) נענה בכל זאת (בירידת גשמים). ורבי אמי מדגיש שהגשמים יורדים בזכות בעלי האמנה,כלומר אלו שעומדים בדיבורם בכל מחיר. וממשיך רבי אמי ואומר שגדולים בעלי האמנה, כלומר אלו שעומדים בדיבורם כי הם יודעים שהא-ל שומע ומצפה שיעמדו בדיבורם.הוא מביא הוכחה לדבריו מ"חולדה ובור". התלמוד אינו מרחיב אך רש"י ובעלי התוספות מפרשים שמדובר בסיפור על חולדה ובור. הגירסה המלאה יותר של הסיפור מצויה בתוספות :

תוספות מסכת תענית דף ח עמוד א

ומה המאמין בחולדה ובור כך בהקב"ה על אחת כמה וכמה - פירושו מאמין בחולדה ובור.

מעשה היה בנערה אחת היתה רוצה לילך לבית אביה

 והיה בור בדרך ונפלה

 ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי ?

אמרה לו הן

ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר

ואמרו מי מעיד בינינו? והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור

ואמרו אלו שנים בור וחולדה יהיו עדים בינינו

והלכו לדרכם

והיא עמדה בשבועתה והוא נשא אשה אחרת

 וילדה בן באת חולדה ונשכתו ומת

וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת

אמרה לו אשתו מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם?

נזכר השבועה וסיפר לאשתו כל המעשה

אמרה לו אם כן חזור וקחנה

וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה

והיינו דאמרי (=וזהו שאמרו [בגמרא])  המאמין בבור וחולדה –

שהעמידו (= שקיימו) עדותן.

הספור פשוט כפי שמפרש אותו רש"י : הבחור נשבע לנערה שישאנה ומעמיד עליו שני עדים : חולדה ובור. משאינו עומד בשבועתו ונושא אשה אחרת באים העדים וממיתים את בניו , ומאלצים אותו לקיים את שבועתו. רש"י אינו מסביר מהיכן באו הבור והחולדה.

הסיפור בגירסה של התוספות מורכב יותר ומענין לעמוד על עיצובו האומנותי.

נבחן את הדמויות וכיצד הן מניעות את העלילה.

הדמות הראשונה היא הנערה.  הנערה רוצה ללכת  ל"בית אביה". "בית אביה" במקרא הוא הניגוד לנישואין וחיי אישות. האם הנערה מניעה את העלילה ? בחלק הראשון של הסיפור היא סבילה . היא נופלת בבור, היא מסכימה להינשא לבחור שמתנה בכך את העלאתה מהבור. אלא שבהמשך היא  .שותפה לבחור במעשה השבועה . היא עומדת בשבועה, אמנם עמידה איננה תנועה אבל היא משמעותית מאוד בעלילה. בהיבט המוסרי, העמידה בשבועה היא מעשה השקול להפרת השבועה של הבחור.

הבור הוא הדמות השניה שבסיפור. במידה רבה הבור , כמו הנערה, סביל. הוא אינו נייד ולכאורה איננו מסוגל להניע את העלילה, אבל למעשה הוא דמות מפתח בהנעת העלילה. הימצאותו בדרכה של הנערה ונפילתה בתוכו מציבה את הרקע לשבועה. בחלק השני של העלילה הוא (יחד עם החולדה) ממית את הבן שנולד מהפרת השבועה.ובכך מאפשר את המפנה בעלילה לקראת הפתרון (התרת קשר הנישואין המנוגד לשבועה .קיום השבועה).

הבחור הוא הדמות השלישית, ומוצג באור לא מחמיא . הנערה במצוקה, והבחור מנצל את מצוקתה לסחוט ממנה הבטחת נישואין. מה מניע אותו ? ככל הנראה יצריות וכוחניות. המספר אינו מתאר את הלך הנפש של הדמויות, בכך הוא נאמן לסיגנון הסיפור התלמודי והמדרשי המוקדם, אף כי הסיפור נמסר לנו על ידי בעלי התוספות במאה ה 12-13. בהמשך העלילה הבחור מפר את השבועה ונושא אשה אחרת, ובסוף העלילה האשה היא שמדריכה אותו מה לעשות.הוא פעיל אך כל פעולותיו מונעות על ידי כוחות שאין לו שליטה עליהם: יצריות או העבר שרודף אחריו.

 הנערה נענית והם נשבעים יחד. כאן מגיעה הדמות הרביעית בעלילה – החולדה.

מהי חולדה ? יתכן rat  ויתכן לוטרה . בדומה לבור זו חיה של אדמה (או מים ) אך היא נעה. בדומה לבחור היא פעילה אך פעולה מזיקה יותר משהיא מועילה.היא מקדמת את העלילה בדמות "עד"אך כניסתה לעלילה בשלב מאוחר יותר מדגיש את תפקיד הבור .

הדמות החמישית היא האישה ה"אחרת". עצם הגדרתה ככזו מאירה אותה באור טרגי שכן היא האישה החוקית של הבחור, והיא איננה מודעת לשבועה שבעלה הפר. אלא שהאשה ה"אחרת" היא גם השופט. היא זו שמאלצת את הבחור להודות בהפרת השבועה והיא חורצת את הדין – על הבחור לקיים את שבועתו.

מה הכוח המניע שמאחורי העלילה? הסיפור הוא סיפור דידקטי. הערך שהוא מבקש לקדם הוא אחריות.הגבר המנצל את מצוקת הנערה בכוחניות ואחר מפר את השבועה לומד שעליו לקבל אחריות על מעשיו. הנערה לעומתו עומדת בשבועתה, אף שהיא יכולה לטעון שזו נכפתה עליה . היא המודל המנוגד לבחור - היא מקבלת אחריות לכל מעשיה .

והמסר הסמוי?

אני רואה שניים כאלה . הראשון הוא הכוח שבסבילות (הנערה והבור) לעומת הפעלתנות שאינה נשלטת של הבחור.

והשני  חתרני ממש. נקרא את תחילת פרשת מטות.

במדבר פרק ל

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:

(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:

(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:

(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ:

(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:

(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ:

הפרשה עוסקת בנדרים ובשבועות. גבר שנושבע או נודר חייב לקיים את נידרו בכל תנאי (כך במקרא, אבל אל דאגה חכמים בנו מנגנון להתיר נדרים במקרים מסויימים).. אשה  שנודרת (או נשבעת) צריכה לקבל לשם כך את אישור הגבר הדומיננטי בסביבה – אב או בעל. הגבר רשאי להפר את הנדר  שלה. המסר שעולה מהפסוקים  - אשה איננה רצינית מספיק כדי לעמוד בדיבורה, לעומת הגבר שמילה שלו היא מילה. הסיפור שלנו על חולדה ובור מתקשר לפרשת מטות באמצעו הקשר שבין "בנערה ...לבית אביה" ופסוק ד "בנעוריה בית אביה". המסר של הסיפור הפוך – דוקא הגבר איננו עומד בדיבורו והיא, הנערה, "עמדה בשבועתה".

על הגורמים לרעש אדמה – תשובה לבניזרי

אני מניח שכבר היו כאלה שפשפשו ומצאו מהיכן שאבו חכמי ש"ס ובראשם שלמה בניזרי  את תובנתם לגבי הומוסקסואלים. בניזרי הסתמך בדבריו על ה"גמרא". כשתלמיד חכם מצטט  "גמרא" הוא מצטט את התלמוד הבבלי בדרך כלל. אלא שהפעם התכוון בניזרי לתלמוד הירושלמי. לטובת אלו שטרם ראו את המקור המלא אביא אותו בפניכם.

אקדים ואומר שחכמי התלמוד לא ממש אהבו הומוסקסואלים.   לא בדקתי מה היה המעמד המשפטי של הומוסקסואליות באימפריה הרומית. אבל רבים רבם וטובים באימפריה,  קיימו יחסים כאלו בסתר ובגלוי. נזכיר למשל את הקיסר אדריאנוס, איתו יש לעם היהודי חשבון מאז שדיכא את מרד בר-כוכבא, ואת אנטינואוס שהיה המאהב הידוע בציבור שלו. לחכמינו הייתה סיבה טובה לזהות מין הומוסקסואלי עם השלטון הזר, ולהכחיש ולהדחיק קיומם של דחפים כאלה בתוכם. ובכל זאת הדיון בגורמי רעידות האדמה בירושלמי מורכב יותר מההצגה האוילית של בניזרי.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט דף יג טור ג /ה"ב

אליהו זל שאל לרבי נהוריי

מפני מה באין זועות לעולם

אמר ליה בעון תרומה ומעשרות

כתוב אחד אומר תמיד עיני ה' אלהיך בה

וכתוב אחר המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו

 הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו

בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקנן

תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה

ואינה ניזוקת כלום

בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום

 ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקנן

המביט לארץ ותרעד

המדרש כתוב בעברית תלמודית שאיננה שכיחה בתלמוד הירושלמי, ורק הביטוי "אמר ליה" במקום "אמר לו" הוא בארמית. "זועות" הוא השם העברי התלמודי לרעידת אדמה. המדרש מוצג כדיון בין אליהו הנביא לרבי נהוראי, שעל פי המסורת התלמודית מזוהה עם רבי מאיר. אליהו שואל ריטורית את רבי נהוראי מה גורם לרעידת אדמה. תשובתו היא "בעוון תרומות ומעשרות",  כלומר רעידות האדמה נגרמות מהתרשלות הציבור הישראלי בהפרשת תרומות ומעשרות. לשם כך הוא דורש שני פסוקים הנראים כסותרים זה את זה (דברים פרק יא , יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

פסוק זה מופע אחרי פסוק  בשבח ארץ ישראל, אשר "למטר השמים תשתה מים", כלומר הא-ל מיטיב עם הארץ ומוריד לה גשמים. לעומתו הפסוק בתהילים ( קד, לב): הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: מציג את השגחת הא-ל כפורענות. רבי נהוראי מסביר את הסתירה בפסוקים במושגי שכר וענש. הא-ל בוחן את מעשי עם ישראל, אם הם מקיימים מצוות מאלו התלויות בארץ, אזי אין עונש ואין נזק. אבל אם ישראל אינן עושים רצונו של מקום ואינם מקיימים את מצוותיו אזי יבוא העונש "מביט בארץ ותרעד". רבי נהוראי בוחר במצוות המעשרות כמבחן לעשיית רצונו של הקדוש ברוך הוא. אין הסבר לבחירה זו. ניתן לשער שמצווה זו בה נדרש האדם לוותר על חלק מהיבול שכה עמל הגידולו, מגדירה את היחסים שבין האדם, הסביבה והא-ל , ועל כן היא נבחרה כמבחן לקיום המצוות. אפשר שהסיבה היא שמצווה זו נבחרה על ידי הנביא מלאכי כמבחן לירידת הגשם כנאמר במלאכי ג,י: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

אליהו הנביא מקבל את התשובה אך מציע תשובה יותר טובה :

אמר ליה בני חייך כך היא סברא דמילתא

אבל כך עיקרו של דבר

אלא בשעה שהקב"ה מביט

בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות

יושבות בטח ושאנן ושלוה

ובית מקדשו חרב הוא

אפילון לעולמו להחריבו

הה"ד שאוג ישאג על נוהו

בשביל נויהו

"כך היא סברא דמילתא" , כלומר כך הוא מובנם של הפסוקים. אלא שלאליהו הסבר משמעותי יותר. הקדוש ברוך הוא רואה שמוקדי התרבות הרומיים, התיאטראות וזירות הקרקס, פורחים ומשגשגים, בעת שבית המקדש חרב. מרוב צער על אי הצדק שגרם, הוא מבקש להחריב את העולם ומרעיד את האדמה. בעוד רבי נהוראי קושר את אסון הטבע לשכר ועונש, התשובה הנמסרת בשם אליהו הנביא מנתקת את הקשר בין אסונות הטבע דוגמת רעש האדמה ובין קיום  או אי קיום מיצוות. לפי אליהו רעש האדמה הוא ביטוי קוסמי לחורבן של המקדש . תשובת אליהו מסתמכת על הפסוק (ירמיהו כה, ל):וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְקֹוָק מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: האל שואג , ושאגתו היא רעש האדמה, בגלל "נוהו" , כלומר הרעש בא בגלל בית המקדש החרב.

אמר רבי אחא בעון משכב זכור

 אמר הקב"ה אתה זיעזעתה איברך

על דבר שאינו שלך

חייך שני מזעזע עולמי על אותו האיש

רק עכשיו אנו מגיעים למקור לסברתו של בניזרי. אחרי שתי דיעות, זו של רבי נהוראי וזו של אליהו הנביא, רק במקום השלישי מובאת דעתו של רבי אחא, חכם בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל (סביב 300שנת  לספירה). הוא אכן קושר בין רעידת אדמה ובין חטא, ומנצל את ההקשר האירוטי של רעידת האדמה, למיניות אסורה. אגב במדרש מאוחר יותר, מדרש תהילים, הפך "משכב זכור" ל"גילוי עריות". 

 אך בזאת לא מסתיים הדיון ויש עוד דעה אחת שמין הראוי להשמיע לשלמה בניזרי:

ורבנן אמרי מפני המחלוקת

ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל

"רבנן"כלומר חכמים שלא פורשו שמותיהם, טוענים כי רעש האדמה בא בשל מחלוקת, כלומר בגלל פילוג בעם.הם דורשים את  הפסוקים בזכריה י"ד, ה וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא יְקֹוָק אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ:

הרעש הגדול בימי עוזיהו נדרש בדברי חז"ל בקשר למסופר בדברי הימים ב' פרק כו , טז-כ. עוזיהו המלך בקש להקטיר קטורת במקדש, וכעונש זרחה הצרעת במצחו. חז"ל קושריםרגע דרמטי זה זה עם "הרעש בימי עוזיה מלך יהודה". "מחלוקת" היא ויכוח על סמכויות השלטון. במילים אחרות לדעת חכמים רעידת אדמה היא עונש על פוליטיקאים שאינם יודעים את מקומם!