דבר תורה

ישעיהו פרק א

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ

 הפסוק הזה מתאר שלטון מושחת העסוק בצבירת הון משוחד ושלמונים ומתעלם ממצוקת העם. השרים-המנהיגים סוררים (כמו בן סורר ומורה) כלומר עושים מעשים אסורים, הם מתחברים לגנבים (פשע מאורגן), אוהבים שוחד וסתם מתנות וטובות הנאה (הון-שלטון), הם אינם מגינים על החלשים בחברה, הם אטומים לצורך בצדק חברתי. פסוק זה נאמר (או לפחות מוסב על החברה שהתקיימה) לפני 2600 שנה בקירוב, והוא עדיין אקטואלי להחריד. בימים אלו של המאבק לצדק חברתי, הוא מן הסתם יופיע בהרבה דברי תורה בשבת הקרובה...

לכאורה המקרא מדבר בעד עצמו, ובשפה ברורה, ואף על פי כן מוצא המדרש צורך להדגים ולהמחיש את כוונת הפסוק .

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה :

שריך סוררים (ישעיהו א'/ כג), ...

אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה,

והלכה לקבול עליו לדיין

ומצאתו שפות על גבי כירתו.

מעשה באיש אחד שניגנבה טליתו,

ובא לקבול עליה לדיין

ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.

אמר רבי לוי מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף,

והלך אנטידיקוס שלה [=בעל הדין שכנגדה] וכיבדו סייח של זהב,

למחר אתת ואשתכחת [=באה ומצאה] דינה הפוך,

אמרה ליה, מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת' דכספא [=אמרה לו אדוני יאיר דיני לפניך כמו מנורת כסף],

אמר לה ומה אעשה ליך [=לך] וכפה [=הפך] הסייח את המנורה.

הדה ה וא דכתיב [=זהו שכתוב] כולו אוהב שוחד (שם /ישעיהו א'/כג),שהיו כולן אוהבין את הגזל.

ורודף שלמונים (שם /ישעיהו א'/), שלם לי ואשלם לך.

המדרש מביא שלשה סיפורים מיניאטוריים, כאשר שני הסיפורים הראשונים דומים במבנה ומהווים למעשה יחידה אחת.

בסיפור הראשון האשה שהמיחם שלה נגנב, באה להתלונן בפני הדיין-השופט , ומוצאת את המיחם שלה אצלו. בסיפור השני גבר שהטלית – יריעת הבד המשמשת גם כבגד עליון - נגנב, בא להתלונן בפני השופט ומוצא את הטלית על מיטת השופט. הסיפורים ממחישים את תאוות הבצע של השופטים, את ניצול כוחם וסמכותם לגזילת פשוטי העם, ואת חוסר האמון של העשוקים במערכת החוק שאמורה להגן עליהם.

עד כאן הסיפורים הללו הם איורים בלבד, אך ניתן למצוא בהם משמעות נוספת. גיבורי הסיפורים הם "אשה אחת" ו"איש אחד". שני החפצים הגנובים הם מיחם, כלי הקשור להכנת מזון או שתיה, ובגד . מזון ובגד הם הצרכים הבסיסיים של האדם. יעקב הבורח מפני עשו מבקש :
(בראשית פרק כח, כ) "... אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:" . יותר מכך המיחם הקשור במזון נגנב מהאשה, ובכך נגזל ממנה היכולת להעניק ולהכין מזון. לנשים רבות  הכנת המזון היא חלק מהזהות. המיחם הגנוב הוא יותר מפריט רכוש, והמצאותו בבית השופט מעצימה את חוסר האונים. אשר לאיש, הטלית שהוא לבש "מוצעת על המיטה" של השופט. למושג "מיטה מוצעת" יש משמעות מינית-אירוטית. גם כאן הטלית היא יותר מסתם לבוש, והשימוש שלה בבית השופט משפיל את הגבר ממנו נגנבה.

שני הסיפורים הללו שמספר ר' ברכיה מוסיפים לפסוק את הצבע האמוציונלי. הם ממחישים את ההשפלה וחוסר האונים שחווים פשוטי העם שמנהיגיהם גוזלים אותם.
נפנה עתה לסיפור שמביא ר' לוי. בסיפור זה כמו בשני הסיפורים של ר ברכיה הגיבורים הם "אישה אחת", איש המכונה כאן "אנטידיקוס" או "טוען כנגד", ודיין-שופט. האשה משחדת את הדיין במנורה מכסף, הטוען שכנגד מחזק את טענתו בפסלון של סייח עשוי מזהב. האשה מזכירה לדיין את המנורה. הרמיזה הצינית במילים "יאיר דיני- משפטי לפניך כמנורת כסף" מזכירה לנו את הקשר שבין משפט צדק לאור במקרא, למשל בפסוק (תהלים לז,ו) "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:". אלא שכאן האור של המשפט הוא מנורת הכסף – השלמונים. והדיין בתורו מסביר לאשה את עובדות החיים : "כפה הסייח את המנורה"! הזהב הופך את האור לחושך.

יש לשים לב שאין אנו יודעים עם מי היה הצדק מלכתחילה, ודבר זה איננו מעניין כלל. החידוש של ר' לוי הוא בהעברת חלק חשוב מהאחריות לשחיתות אל העם עצמו, האנשים והנשים שמשתפים פעולה עם המנהיגים המושחתים. יש ניגוד חד בין אוירת חוסר האונים ההשפלה שחווים הנגזלים, והכעס שהיא מעוררת בנו על מנהיגיהם, זו האווירה ששולטת בסיפורים הראשונים, ובין היחס הסרקאסטי כלפי אותם נגזלים בסיפור האחרון. הנגזלים מושפלים, אבל אין בכך כדי לנקות אותם כליל מאחריות. הציבור הנגזל נדרש להתקומם נגד השחיתות ולא להכנע לה.

אם כך עלינו לצרף את קולנו למחאה של הדורשים צדק חברתי- המחאה של כולנו. ורק אז נוכל לצפות שיתקיים בנו (ישעיהו פרק א כו-כז) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

על מצבו של החתול

נאום החתול כתום-הפרוה

על הגג יצאתי לבדי ותאבד לי דרכי

בין ענן מעשנות לענני מרכבה

בין ענני שמים ועשן שירת העשבים.

ואשמע את האלוהים

מתהלך בגג לרוח הלילה.

ויקרא אלי ויאמר לי

"אייכה?"

ואומר "את קולך שמעתי בגג

ואירא כי כתום אנוכי ואחבא ...

ותאבד לי דרכי ותוחלתי נסתרה".

ויקרא אלי האלוהים שנית לאמור

"אי הבל אחיך?"

ואזעק ואומר "העוד לי אחים

ואני בודד וערירי?

לא אח לי לא נערה ולא עכבר".

ויאמר אלי עוד האלוהים

"של נעליך מעל רגליך"

ואען ואומר "את מגפי חלצתי

ואשאירם בסיפור אחר".

ואשמע קול דממה דקה,

ויכסני הערפל ואדע

כי כאן האלוהים !

שירת החתול כתום-הפרוה

בליל אדר על הגגות יצאתי

אהבת אמת אהבת עולם בקשתי

לא עוד רק תנות אהבים

מתחת שמי עבים

באין כוכבים.

קינה ונהי וילל אשא על הגגות

אולי יציתו מלותי בלהבות

את הלבבות

אך לא אהבה כי ריב ומצה מצאוני

שודדי הרחוב הסובבים בעיר היכוני

פצעוני.

וגם אני בקערה לא טמנתי כפותי

מתני חגרתי כארי ובם הפלאתי מכותי

שיני נעצתי בערפם

אזנם לעסתי

עד זוב דם

וארדפם ואפיצם ואמגרם

עד כלותם.

שמעי הבת הטי אזנך לשיר אהבתי

ובואי אל גגי לחוש ברטט פרותי.

וכשתאיר הלבנה מבין העננים

עד בוקר נתעלסה נרעה בשושנים...