דבר תורה

ישעיהו פרק א

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ

 הפסוק הזה מתאר שלטון מושחת העסוק בצבירת הון משוחד ושלמונים ומתעלם ממצוקת העם. השרים-המנהיגים סוררים (כמו בן סורר ומורה) כלומר עושים מעשים אסורים, הם מתחברים לגנבים (פשע מאורגן), אוהבים שוחד וסתם מתנות וטובות הנאה (הון-שלטון), הם אינם מגינים על החלשים בחברה, הם אטומים לצורך בצדק חברתי. פסוק זה נאמר (או לפחות מוסב על החברה שהתקיימה) לפני 2600 שנה בקירוב, והוא עדיין אקטואלי להחריד. בימים אלו של המאבק לצדק חברתי, הוא מן הסתם יופיע בהרבה דברי תורה בשבת הקרובה...

לכאורה המקרא מדבר בעד עצמו, ובשפה ברורה, ואף על פי כן מוצא המדרש צורך להדגים ולהמחיש את כוונת הפסוק .

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה :

שריך סוררים (ישעיהו א'/ כג), ...

אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה,

והלכה לקבול עליו לדיין

ומצאתו שפות על גבי כירתו.

מעשה באיש אחד שניגנבה טליתו,

ובא לקבול עליה לדיין

ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.

אמר רבי לוי מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף,

והלך אנטידיקוס שלה [=בעל הדין שכנגדה] וכיבדו סייח של זהב,

למחר אתת ואשתכחת [=באה ומצאה] דינה הפוך,

אמרה ליה, מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת' דכספא [=אמרה לו אדוני יאיר דיני לפניך כמו מנורת כסף],

אמר לה ומה אעשה ליך [=לך] וכפה [=הפך] הסייח את המנורה.

הדה ה וא דכתיב [=זהו שכתוב] כולו אוהב שוחד (שם /ישעיהו א'/כג),שהיו כולן אוהבין את הגזל.

ורודף שלמונים (שם /ישעיהו א'/), שלם לי ואשלם לך.

המדרש מביא שלשה סיפורים מיניאטוריים, כאשר שני הסיפורים הראשונים דומים במבנה ומהווים למעשה יחידה אחת.

בסיפור הראשון האשה שהמיחם שלה נגנב, באה להתלונן בפני הדיין-השופט , ומוצאת את המיחם שלה אצלו. בסיפור השני גבר שהטלית – יריעת הבד המשמשת גם כבגד עליון - נגנב, בא להתלונן בפני השופט ומוצא את הטלית על מיטת השופט. הסיפורים ממחישים את תאוות הבצע של השופטים, את ניצול כוחם וסמכותם לגזילת פשוטי העם, ואת חוסר האמון של העשוקים במערכת החוק שאמורה להגן עליהם.

עד כאן הסיפורים הללו הם איורים בלבד, אך ניתן למצוא בהם משמעות נוספת. גיבורי הסיפורים הם "אשה אחת" ו"איש אחד". שני החפצים הגנובים הם מיחם, כלי הקשור להכנת מזון או שתיה, ובגד . מזון ובגד הם הצרכים הבסיסיים של האדם. יעקב הבורח מפני עשו מבקש :
(בראשית פרק כח, כ) "... אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:" . יותר מכך המיחם הקשור במזון נגנב מהאשה, ובכך נגזל ממנה היכולת להעניק ולהכין מזון. לנשים רבות  הכנת המזון היא חלק מהזהות. המיחם הגנוב הוא יותר מפריט רכוש, והמצאותו בבית השופט מעצימה את חוסר האונים. אשר לאיש, הטלית שהוא לבש "מוצעת על המיטה" של השופט. למושג "מיטה מוצעת" יש משמעות מינית-אירוטית. גם כאן הטלית היא יותר מסתם לבוש, והשימוש שלה בבית השופט משפיל את הגבר ממנו נגנבה.

שני הסיפורים הללו שמספר ר' ברכיה מוסיפים לפסוק את הצבע האמוציונלי. הם ממחישים את ההשפלה וחוסר האונים שחווים פשוטי העם שמנהיגיהם גוזלים אותם.
נפנה עתה לסיפור שמביא ר' לוי. בסיפור זה כמו בשני הסיפורים של ר ברכיה הגיבורים הם "אישה אחת", איש המכונה כאן "אנטידיקוס" או "טוען כנגד", ודיין-שופט. האשה משחדת את הדיין במנורה מכסף, הטוען שכנגד מחזק את טענתו בפסלון של סייח עשוי מזהב. האשה מזכירה לדיין את המנורה. הרמיזה הצינית במילים "יאיר דיני- משפטי לפניך כמנורת כסף" מזכירה לנו את הקשר שבין משפט צדק לאור במקרא, למשל בפסוק (תהלים לז,ו) "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:". אלא שכאן האור של המשפט הוא מנורת הכסף – השלמונים. והדיין בתורו מסביר לאשה את עובדות החיים : "כפה הסייח את המנורה"! הזהב הופך את האור לחושך.

יש לשים לב שאין אנו יודעים עם מי היה הצדק מלכתחילה, ודבר זה איננו מעניין כלל. החידוש של ר' לוי הוא בהעברת חלק חשוב מהאחריות לשחיתות אל העם עצמו, האנשים והנשים שמשתפים פעולה עם המנהיגים המושחתים. יש ניגוד חד בין אוירת חוסר האונים ההשפלה שחווים הנגזלים, והכעס שהיא מעוררת בנו על מנהיגיהם, זו האווירה ששולטת בסיפורים הראשונים, ובין היחס הסרקאסטי כלפי אותם נגזלים בסיפור האחרון. הנגזלים מושפלים, אבל אין בכך כדי לנקות אותם כליל מאחריות. הציבור הנגזל נדרש להתקומם נגד השחיתות ולא להכנע לה.

אם כך עלינו לצרף את קולנו למחאה של הדורשים צדק חברתי- המחאה של כולנו. ורק אז נוכל לצפות שיתקיים בנו (ישעיהו פרק א כו-כז) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

חקיקה ליברלית במקרא

פרשת כי תצא מציבה לפני אתגר כבד כדרשן.. לכאורה אין פרשה קלה מזו כול מלאה דינים ורובם קשורים בהתנהגות הולמת כמו  עמידה בהתחייבות (דברים פרק כג )

 (כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ: ס

אחרים קשורים בצדק חברתי כמו מצוות השבת אבידה, (דברים פרק כב )

 (א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

או האיסור על ריבית   (דברים פרק כג )

 (כ) לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:

אבל צריך לזכור שמילים הללו נכתבו לכל המאוחר בתקופת הברזל ואולי אף לפניכן, והם משקפים עולם ערכים שהיה קיים לפני 2500 ואולי אף יותר מ 3000 שנה . וכך הפסוקים הללו שמשקפים תורה ליברלית ביותר לפני 2500 שנה ואף שנים רבות אחר כך, היום הם מציבים לפנינו שאלות מוסריות לא פחותות מאלו שהם פתרו. נתחיל בפסוק שהבאתי על איסור הנשך והריבית. איסור הרבית מתאים לחברה חקלאית כפרית שבה ההלוואה היא כלי לערבות הדדית. לשכן היתה שנה קשה תלוה לו וכאשר לך תהיה שנה קשה והשכן כבר יסתדר- הוא ילוה לך.כאשר מתחיל תהליך של עיור והמסחר הופך לחלק חחשוב ביותר בכלכלה, האיסור על ריבית הופך למעמסה על כתפי החברה. אבל זו עדיין לא בעיה מוסרית איפה הבעיה המוסרית?. נקרא שוב את הפסוק "לא תשיך לאחיך...", מי זה אחיך? מי שלא מבין יקרא את הפסוק הבא :

(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ס

אם כן לנכרי מותר להלוות בכל ריבית שהיא . צחוק הגורל הוא שהפסוק יציל אתכלכלת העם היהודי בגולה אלף שנים ויותר אלר כך. כאשר יאסרו על  היהודים לרכוש אדמות וישללו מהם את זכות ההצטרפות לגילדות של בעלי המלאכה, ובכך ימנעו מהם אפשרות להתפרנס, יתירו להם  הנוצרים לעסוק באיסור שהם, הנוצרים, קבלו מהתורה איסור הריבית. ההיתר שנתנה התורה להלוות לנכרי יאפשר ליהודים להתפרנס בתקופות הקשות שההיסטוריה תבי עליהם. כמובן שהיהודים יצטרכו גם לשלם את המחיר- שנאת הלווים ואנטישמיות מתגברת שתגרום לגירושם מהערים בהם חיו...

נחזור לפרשה. הבעיה העיקרית שיש לי בקריאת הפרשה היא שהיא  כוללת דינים רבים בתחום האישות. גם בדינים אלה יוצאת התורה בחקיקה ליברלית, שהיא היום רדיקלית ושוביניסטית למדי. היא לא יכולה להיות שיוויונית בחברה פטריארכלית מובהקת. כך פותחת הפרשה בדין "יפת תואר".  (דברים פרק כא ) :

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: ס

התורה באה להסדיר את מעמדה של שבויה. בתקופה שבה השבויה היא שפחה חסרת כל זכות חברתית, קובעת התורה שהשבויה- שלא כמו הגבר השבוי- לא תמכר לעבדות. שבויה עוברת תהליך של קבלה לחברה במעמד של אשה נשואה- לא פחות. בתהליך זה התורה מאפשרת לה לבטא אבל, אבל על משפחתה אליה לא תשוב, אבל על הפרידה מעמה ותרבותה. אבל בכל התהלי ךהזה אין לאשה זו זכות בחירה. החיל שזכה בשבויה מחליט לשחררה או לשאתה לאשה בהליך של "יפת תואר". חז"ל התקופה מאוחרת יותר רואים בפרשת "יפת תואר" נוהל להסדרת אינוס בשדה  הקרב. האינוס "מותר" לפי חלק מהפרשנים במפגש הראשון ואחר כך אין לשובה היתר לקיים יחסי אישות  עם השבויה אלא אחרי המתנה של חודש (ויש אומרים שלשה חודשים) ובמעמד של אשה נשואה.. שמתי "מותר" במרכאות כי גם דעתם של הדרשנים הללו אינה נוחה מאינוס שבויות אבל ברור להם שזו המציאות במלחמה (ולמרבה הצער בתחום זה לא התקדמנו מאז). מפרשים ארים טוענים שהתורה לא התירה אינוס כלל אלא בדרך של נישואים אמנם נישואים בכפיה. התורה עוסקת בדיני אונס, פיתוי נשים פנויות ועוד. הפרשה דנה בגירושין, גם כאן כידוע האישה יכול לגרש את אשתו בניגוד לרצונה בעוד האשה איננה כולה לכפות גירושין על בעלה. בתוך כל אלה יש זכות אחת לאשה נשואה:

(ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח: אמנם בדין הזה גם הגבר יוצא נשכר באשר הוא מקבל פטור זמני מהשירות הצבאי , אבל לפטור הזה מצורפת סבה ומחוייבות: "ושמח את אשתו אשר לקח".

ראינו שפרשת כי תצא מציבה חקיקה מתוך ראיה חברתית ליברלית, ונטיה לשיוויוניות והתחשבות במעמד החלשים, ובפרט במעמד הנשים. החקיקה הזו איננה כולה לעמוד במדדים שלנו לחקיקה ליברלית ושיוויונית.

מה הלקח שלי?   כמו שהתורה עמדה בחלק מהדינים הללו כחלוץ בתחום קידום מעמד האשה ומעמד החלשים בחברה כך עלינו לנהוג היום .אנו חייביםלהיות ערים לתחומים בהם אנו עדיין רחוקים משיוויון, למנוע חקיקה "דתית, המבוססת על חוקים שכבר אינם קבילים בחברה ליברלית ושיוויונית, ולקדם חקיקה וגם פסיקה הילכתית שתשקף את הערכים שלנו, סובלניים, שיוויוניים ופלורליסטים

על קץ הדמוקרטיה בישראל

אתמול הגבתי לפוסט המתמודד עם הפחדים שלנו מפני השתלטות של מנהיג מפלגה כלשהיא שיהפוך את המדינה למדינת משטרה. סברתי שאנו עדיין רחוקים מכך, היום אינני בטוח כל כך. הצהרת ועד רבני יש"ע שחוקי התורה קודמים לכל חוק היא הכרזת מלחמה על הדמוקרטיה.

כל מי שלומד היסטוריה או פילוסופיה או דת, יודע שאכן, לאדם המאמין, הא-ל הוא השליט והמחוקק העליון, ולפיכך חוק האלוהים הוא החוק העליון. עם זאת הצרכים  של השלטון מתנגשים לעיתים קרובות בערכי הדת. הדתות המונותיאיסטיות פתרו זאת בדרכים שונות. האיסלאם דורש מהמנהיג לקבל את ערכי הדת ללא פשרות. בארצות מוסלמיות מתנהל מאבק כוחות גלוי . כשהשליט החילוני חזק הוא כולא את מנהיגי הדת המתנגדים לו ומקדם את המנהיגים הדתיים שתומכים בו, כך במצרים למשל. במקרים בהם הדת חזקה יותר, השליט הדתי נוטל לעצמו סמכויות של שילטון חילוני, או שהשליט החילוני נאלץ לקבל את סמכותם של מנהיגי הדת.

בנצרות הושגה נוסחה של הפרדה בין הדת והמדינה. כבר בברית החדשה מצהיר ישו (מתי 22,21) "אִם כֵּן, תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים.". אמנם ההפרדה הזו לא מנעה מאבקי כוחות ולעיתים נדרש הקיסר ללכת לקאנוסה, אך ההפרדה נתקבעה לבסוף, ובכך נפתח הפתח לעליית המדינה הדמוקרטית.  יש להודות על האמת, בכל מדינה דמוקרטית יש מידה מסויימת של הפרדת הדת מן המדינה. חוץ ממדינת ישראל.

מאז חורבן הבית הראשון ועד שנת להקמת מדינת ישראל  היתה היהדות פטורה מהויכוח על סמכות החוק הדתי מול החוק החילוני. בכל מה שקשור לפולחן השתדלו היהודים לקבל, ובדרך כלל גם קבלו, אוטונומיה, שכללה גם את ניהול ענייני הקהילה ודיני אישות. מחוץ לפולחן נהג הכלל "דינא דמלכותא דינא". הקהילה היהודית היתה כפופה לשלטון הנוכרי בכל מה שחרג מהאוטונומיה שניתנה לה .

הקמת מדינת ישראל יצרה בעיה ביהדות הדתית,לראשונה היה צורך להתמודד עם סמכות שאיננה נכפית על הקהילה. בשנים הראשונות למדינה, היהדות החרדית המשיכה לראותבלטון הציוני שלטן נכרי וקבלה את חוקי המדינה מטעם "דינא דמלכותא דינא".  הדתיים הציוניים בחלקם הקטן קבלו את החוק הישראלי ה"חילוני" כמציאות שיש לחיות עמה תוך הפרדה של הדת מחוק המדינה .אבל רובם ראו במצב הזה מצב זמני עד לכינונה של מדינת הלכה. זו הבעיה שעמה אנו מתמודדים היום. מספר הוזים פסיכוטיים שהדובר הבולט שלהם הוא פרופ' הלל וייס,  מדברים כבר על הקמת סנהדרין כמשקל נגד לכנסת. מה שאמרו רבני יש"ע היה צעד נוסף בכיוון. העימות בין חוק הא-ל וחוק המדינה הוא בלתי נמנע. במדינה בה קיימת הפרדה חוקתית בין דת למדינה  יודע איש הדת שאסור להוציא פסק הלכה כנגד המדינה. מותר להיאבק נגד החלטת המדינה או חוקיה  בדרך דמוקרטית. אסור להגיע למצב בו מציבים את ערכי הדת ואת הסמכות הדתית מול סמכות החוק.

התמונה היום בה הימין  יוזם חקיקה לצמצום חופש ביטוי וחופש הויכוח, וחלק מהציבור הדתי מנסה לקדם עימות בין דת ומדינה, במדינה שאין בה חוקה להגנה על אופיה הדמוקרטי צריכה להכניס למגננה את כל מי שאיננו רוצה להגרר מחר לחדרי החקירות של משטרת המחשבות וטוהר האומה.

אנסה מחר לכתוב משהוא חגיגי יותר לחג

ובנתים וכל עוד מותר להגיד הכל - חג שמח