דבר תורה

על קץ הדמוקרטיה בישראל

אתמול הגבתי לפוסט המתמודד עם הפחדים שלנו מפני השתלטות של מנהיג מפלגה כלשהיא שיהפוך את המדינה למדינת משטרה. סברתי שאנו עדיין רחוקים מכך, היום אינני בטוח כל כך. הצהרת ועד רבני יש"ע שחוקי התורה קודמים לכל חוק היא הכרזת מלחמה על הדמוקרטיה.

כל מי שלומד היסטוריה או פילוסופיה או דת, יודע שאכן, לאדם המאמין, הא-ל הוא השליט והמחוקק העליון, ולפיכך חוק האלוהים הוא החוק העליון. עם זאת הצרכים  של השלטון מתנגשים לעיתים קרובות בערכי הדת. הדתות המונותיאיסטיות פתרו זאת בדרכים שונות. האיסלאם דורש מהמנהיג לקבל את ערכי הדת ללא פשרות. בארצות מוסלמיות מתנהל מאבק כוחות גלוי . כשהשליט החילוני חזק הוא כולא את מנהיגי הדת המתנגדים לו ומקדם את המנהיגים הדתיים שתומכים בו, כך במצרים למשל. במקרים בהם הדת חזקה יותר, השליט הדתי נוטל לעצמו סמכויות של שילטון חילוני, או שהשליט החילוני נאלץ לקבל את סמכותם של מנהיגי הדת.

בנצרות הושגה נוסחה של הפרדה בין הדת והמדינה. כבר בברית החדשה מצהיר ישו (מתי 22,21) "אִם כֵּן, תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים.". אמנם ההפרדה הזו לא מנעה מאבקי כוחות ולעיתים נדרש הקיסר ללכת לקאנוסה, אך ההפרדה נתקבעה לבסוף, ובכך נפתח הפתח לעליית המדינה הדמוקרטית.  יש להודות על האמת, בכל מדינה דמוקרטית יש מידה מסויימת של הפרדת הדת מן המדינה. חוץ ממדינת ישראל.

מאז חורבן הבית הראשון ועד שנת להקמת מדינת ישראל  היתה היהדות פטורה מהויכוח על סמכות החוק הדתי מול החוק החילוני. בכל מה שקשור לפולחן השתדלו היהודים לקבל, ובדרך כלל גם קבלו, אוטונומיה, שכללה גם את ניהול ענייני הקהילה ודיני אישות. מחוץ לפולחן נהג הכלל "דינא דמלכותא דינא". הקהילה היהודית היתה כפופה לשלטון הנוכרי בכל מה שחרג מהאוטונומיה שניתנה לה .

הקמת מדינת ישראל יצרה בעיה ביהדות הדתית,לראשונה היה צורך להתמודד עם סמכות שאיננה נכפית על הקהילה. בשנים הראשונות למדינה, היהדות החרדית המשיכה לראותבלטון הציוני שלטן נכרי וקבלה את חוקי המדינה מטעם "דינא דמלכותא דינא".  הדתיים הציוניים בחלקם הקטן קבלו את החוק הישראלי ה"חילוני" כמציאות שיש לחיות עמה תוך הפרדה של הדת מחוק המדינה .אבל רובם ראו במצב הזה מצב זמני עד לכינונה של מדינת הלכה. זו הבעיה שעמה אנו מתמודדים היום. מספר הוזים פסיכוטיים שהדובר הבולט שלהם הוא פרופ' הלל וייס,  מדברים כבר על הקמת סנהדרין כמשקל נגד לכנסת. מה שאמרו רבני יש"ע היה צעד נוסף בכיוון. העימות בין חוק הא-ל וחוק המדינה הוא בלתי נמנע. במדינה בה קיימת הפרדה חוקתית בין דת למדינה  יודע איש הדת שאסור להוציא פסק הלכה כנגד המדינה. מותר להיאבק נגד החלטת המדינה או חוקיה  בדרך דמוקרטית. אסור להגיע למצב בו מציבים את ערכי הדת ואת הסמכות הדתית מול סמכות החוק.

התמונה היום בה הימין  יוזם חקיקה לצמצום חופש ביטוי וחופש הויכוח, וחלק מהציבור הדתי מנסה לקדם עימות בין דת ומדינה, במדינה שאין בה חוקה להגנה על אופיה הדמוקרטי צריכה להכניס למגננה את כל מי שאיננו רוצה להגרר מחר לחדרי החקירות של משטרת המחשבות וטוהר האומה.

אנסה מחר לכתוב משהוא חגיגי יותר לחג

ובנתים וכל עוד מותר להגיד הכל - חג שמח

עשר בשביל שתתעשר

בפסקה מתוך מסכת תענית שבתלמוד הבבלי בה אני עוסק בשבועות האחרונים מובאים מספר סיפורים. מה שמעניין בהם הוא המבנה - צמד סיפורים, שלשה צמדים שכל צמד עוסק בחכם אחר. נפתח בצמד הסיפורים הראשון העוסק ברבי יוחנן. צמד זה נמצא בתוך קובץ קטן של חמישה מאמרים קצרים, בעצם חמש דרשות של פסוקים.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד ב

קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן.

בראש הקובץ מופיע "סימן" המורכב מחמש מילים. חמש המילים מציינות את ראשי הפרקים של הדרשות.

אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות,

שנאמר (תהלים קכ"ו) שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב,

ואין אפיקים אלא מטר, שנאמר (שמואל ב' כ"ב) ויראו אפקי ים.

במאמר הראשון (המסומן במילה "קבוץ") משוה רבי יוחנן בין יום הגשמים ליום קיבוץ הגלויות. הבסיס להשוואה הוא מדרש של פסוק המחייב לפרש את המילה אפיק כגשם, ולא כמשמעותו המקובלת , ערוץ או נחל. עם ישראל השב לארצו הוא כמו הגשם היורד בנגב. הגאולה של העם וארץ ישראל מושווית לגאולת העולם. רבי יוחנן מתיחס לקיבוץ הגלויות כל אירוע חד פעמי ולא כאל תהליך מתמשך.

ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו,

שנאמר (תהלים ס"ה) תלמיה רוה נחת גדודיה.

המאמר השני (שסימנו "גייסות") אומר שיום הגשמים גדול כי הצבאות אינם יכולים לנוע ולעסוק בלחימה, ועל כן הם נחים ביום הגשם. אף ששני המאמרים פותחים בצורה זהה "גדול יום הגשמים",  וצורת הדרשה דומה, מדרש מילה בודדת, כאן פשט הפסוק הוא שמשתמש במילה "גדוד" במשמעותה הפחות מקובלת, תלולית עפר, ואילו המדרש מפרש את המילה "גדוד" במשמעות המקובלת דווקא, כיחידה צבאית. המסר הוא שיום הגשמים הוא יום של שלום, של שביתת נשק. הוא נושא תקווה לשלום מתמשך. יום הגשמים הוא מעין קדימון לגאולה

 ואמר רבי יוחנן:

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין,

שנאמר (משלי כ"ה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.

הגשמים נעצרים בגלל אותם אנשים המתחייבים בפומבי לתת צדקה אבל אינם עומדים בהתחיבותם. הדרשה הפעם היא דרשת פסוק. לפסוק שני חלקים בחלק הראשון תמונת טבע שכיחה לצערנו בזמן האחרון, השמים מכוסים עננים, הרוח נושבת אך הגשם לא יורד. בחלק השני תמונת מצב חברתית שכיחה גם היא: אדם מבטיח הבטחת שוא לתת מתנה. פשט הפסוק הוא השוואה – האדם המתחייב לתת ואינו נותן הוא כמו סערת חורף ללא גשם, הרבה רעש הרבה תקוה ואחריה מפח נפש. אבל בהעדר מילת חיבור בין שני חלקי הפסוק שתגדיר את היחס בין החלקים, רשאי הדרשן לקבוע יחס של סבה ותוצאה. העננים והרוח מכזבים ואינם מביאים גשם בגלל אנשים המכזבים, מבטיחים לתת (צדקה) ואינם נותנים.  הגשם ואף הגאולה הנרמזת בשני המדרשים הקודמים, מתעכבים בגלל האנשים שמבטיחים ואינם מקיימים. 

ואמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב (=מהו שכתוב - בדברים י"ד) עשר תעשר ?

עשר בשביל שתתעשר!

המאמר הרביעי של רבי יוחנן מתבלט בחריגותו בפסקה כולה. .ראשית הדרשות הקודמות נאמרות בעברית ואין בהן אף מילה ארמית בניגוד לדרשתנו. שלושת המאמרים הקודמים סובבים סביב ירידת הגשמים, המאמר הרביעי איננו עוסק בגשם. יש קשר עניני למאמר הקודם – אם שם העוני בא לעולם בגלל מי שלא נותן כאן מובטח הנותן שיקבל שכר. אבל הדרשה הזו מבטיחה עושר ועושר איננו אידאל דתי. יותר מכך האם כל מי שנותן מעשר מרכושו מתעשר? לדרשה חריגה זו מתלווה סיפור:

 אשכחיה (=מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש (=לבנו הצעיר של ריש לקיש),

אמר ליה (=אמר לו): אימא לי (=אמור לי) פסוקיך!

אמר ליה (=אמר לו): עשר תעשר.

 אמר ליה (=אמר לו, בנו של ריש לקיש) : ומאי (=ומה פירוש) עשר תעשר? –

אמר ליה (=אמר לו): עשר בשביל שתתעשר. –

אמר ליה (=אמר לו): מנא (=מניין) לך? –

אמר ליה (=אמר לו): זיל נסי (=לך תנסה). –

אמר ליה (=אמר לו): ומי שרי לנסוייה (=והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא? והכתיב (= והרי כתוב - דברים ו') לא תנסו את ה'?

אמר ליה (=אמר לו): הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו,

שנאמר (מלאכי ג') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי

ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים

והריקתי לכם ברכה עד בלי די,

מאי (=מה פירוש) עד בלי די?

אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. –

אמר ליה (=אמר לו): אי הות מטי התם להאי פסוקא –  (=אם היית מוביל אותי לפסוק זה)

לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך. (=לא הייתי צריך אותך או את הושעיה רבך).

הסיפור הוא כולו דו שיח בין רבי יוחנן  לבנו של ריש לקיש. הצגת הדמויות יוצרת מתח. רבי יוחנן הוא המנהיג הדתי של יהודי ארץ ישראל, ומייסדו של התלמוד הירושלמי. ריש לקיש, או רבי שמעון בן לקיש, הוא חברו ולעיתים יריבו של רבי יוחנן. במסכת בבא מציעא (דף פ"ד עמוד א) מסופר כי ריש לקיש היה ראש כנופית שודדים. יום אחד פגש ריש לקיש את רבי יוחנן שוחה בירדן. רבי יוחנן מתואר שם כגבר נאה והוא מציע לריש לקיש שיקדיש את כוחו ללימוד תורה. בתגובה  ריש לקיש מציע לרבי יוחנן שיפנה את יופיו לנשים. רבי יוחנן מציע לריש לקיש לשאת את  אחותו, אותה הוא מתאר כיפה ממנו, אם יסכים לעבור הסבה מחיי פשע לבית המדרש. ריש לקיש מסכים , רבי יוחנן מלמדו מקרא ותלמוד והוא הופך לחכם ובר פלוגתא של רבי יוחנן. יום אחד דנים בבית המדרש בדיני טומאה של סכין וכלים דומים, ופורץ ויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן מציין בבוז כי שודד לשעבר מתמצא בסכינים וריש לקיש נעלב ומטיח ברבי יוחנן שאין הבדל בין חיי הפשע לבית המדרש אם בשניהם הוא נקרא שודד. רבי יוחנן נעלב גם הוא וטוען שהוא אשר עשה מריש לקיש "גברא רבא". בעקבות העלבון של רבי יוחנן מת ריש לקיש, לאחר שרבי יוחנן ממאן לבקשת אחותו, אשת ריש קיש, להתפלל עליו ולמנוע את מותו. אחרי מות ריש לקיש מגלה רבי יוחנן שחבריו מסכימים לו תמיד ואף אחד לא מעז לחלוק עליו.במאוחר הוא מבין שהמחלוקת עם ריש לקיש הפרתה את לימוד התורה ועתה כשהוא מוקף ביס-מנים אין הוא יכול ללמוד כראוי. מרוב צער הוא חולה ומת.  הסיפור שלנו קשור לסיפור ההוא מבבא מציעא, כפי שנראה בסוף הסיפור השני בצמד.  תחילה נתעכב על הסיפור הראשון במסכת תענית.

המפתח להבנת המסר נמצא בפסוקים, ליתר דיוק,במתח שבין פשט הפסוק והמדרש.  

כאמור יש כאן דו שיח בין רבי יוחנן, ראש החכמים  ובנו הצעיר של ריש לקיש, ה"ינוקא". רבי יוחנן כדרכו של מורה מבקש מה"ינוקא" לומר לו את הפסוק שהוא לומד. הפסוק הוא מדברים י"ד, כב:

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:

הינוקא מבקש מר' יוחנן את פירוש הפסוק, וזה מפרש ברוח הדרשה שהובאה למעלה "עשר בשביל שתתעשר". צריך להבין ששאלת הינוקא איננה לפירוש המילים. ברור לכולם מה משמעות "עשר" ומה משמעות "תעשר". שאלת הינוקא וגם הדרשה מבוססת על כפל הפעלים "עשר תעשר". בספר דברים יש מספר פסוקים שיש בהם כפל פעלים למשל (דברים כב, ד) :

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

כפל המילים נועד להדגיש את החובה להקים את החמור בניגוד לנטיית לבו של האדם להתעלם ולעסוק בעניניו שלו. באותה מידה "עשר תעשר" משמעותו אתה חייב לתת מעשר ללוי או לעני גם אם חבל לך על הכסף שילך לפרזיטים של המקדש או לבטלנים שלא עובדים. רבי יוחנן בדרשתו מבטיח עושר תמורת מעשר. משחק המילים מעיד שרבי יוחנן היה קופירייטר טוב.   כבר הצבענו קודם על הבעיה המוסרית של דרשה כזו, אף כי היא יכולה לסייע בגיוס כספי המעשר. הינוקא תוקףאת הדרשה בטיעון הילכתי, יש כאן איסור תורה מפורש (דברים ו, ט"ז)  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

אסור להציב תנאים לקיום מצווה,זה בדיוק מה שדורש רבי יוחנן. הוא קובע מדד לקדוש ברוך הוא , את מי צריך הא-ל להפוך לעשיר. 

תשובת רבי יוחנן היא שכבר הנביא מלאכי קבע מפורשות שבעניין מעשרות  מותר לנסות את האל (מלאכי ג,י):  הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

את הבעיה ההילכתית אולי פתר רבי יוחנן אך הבעיה המוסרית נותרה בעינה, האם נכון להלחם בחמדנות על ידי עידוד החמדנות? הדרשה לא נגמרת בזה יש כאן עוד נספח קצר :מה פירוש "עד בלי די"? עד שיתיבשו השפתיים מלומר "די"! במבט ראשון עוד משחק מילים מבריק, אבל למה הוא נדרש? ברור שהנביא מבטיח ברכה ללא גבול, ברכה אין סופית. למה צריך מדרש? ומה אומר בדיוק אומר המדרש? שתתעייפו ויתיבש לכם הפה מלומר "די"? אם זו "ברכה" מי רוצה לומר "די"?! נשים לב שדרשת "עד בלי די" איננה חלק מדרשת רבי יוחנן, היא נמסרת בשמו של חכם בבלי, רמי בר חמא  המצטט את רב, זו הערה של עורך התלמוד הבבלי, והוא "מביא אותה בהפוכה" לרבי יוחנן. עודף של טובה הוא קללה, ולכן צריך לומר "די". אסור לעודד חמדנות, גם אם המטרה היא לאזן את תקציב הישיבה.  חמדנות היא מידה רעה . 

אבל לינוקא יש תשובה אחרת. הוא עוקץ את רבי יוחנן המשחק במילים בעוד שהנביא אומר דבר מפורש. אחרי שקוראים את הנביא מלאכי  לשם מה צריך מדרש "עשר בשביל שתתעשר", שמחריף עוד יותר את הבעיה המוסרית ? נראה שבדיוק על השאלה הזו יענה הסיפור הצמוד השני.

ותו אשכחיה (=ועוד מצאו) רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש

דיתיב (=שישב) ואמר (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

יתיב רבי יוחנן וקא מתמה (=ישב רבי יוחנן והיה תמה);

אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי (=אמר האם יש דבר בכתובים)  דלא רמיזי באורייתא? (=שלא נרמז בתורה)-

אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי (=אמר לו האם דבר זה לא נרמז)?

והכתיב (=והרי כתוב- בראשית מ"ב) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר

מה זאת עשה אלהים לנו.

דל עיניה וחזא ביה. (=הרים עיניו והביט בו)

אתיא אימיה אפיקתיה, (= באה אמו והציאה אותו)

 אמרה ליה: תא מקמיה (=אמרה לו צא מלפניו),

דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך (=שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך).

בסיפור השני רבי יוחנן כבא איננו מבקש מהינוקא לפסוק את פסוקו, אולי הוא חושש ששוב הינוקא לא יתפעל ממשחק מילים מבריק. אבל הוא מאזין ושומע את הינוקא  לומד פסוק ממשלי. מתפתח דושיח קצר שמיד נלמד אותו לעומקו, אךבסופו נכנסת אם הינוקא ומוציאה אותו כשהיא מסבירה את מעשיה:"שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך". זו הפניה ברורה לסיפור רבי יוחנן וריש לקיש שבמסכת בבא מציעא. עכשיו צריך לבחון את הקשרים שבין הסיפורים.

הינוקא לומד את הפסוק (משלי יט ):(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְקֹוָק יִזְעַף לִבּוֹ: משמעות הפסוק היא שהאדם בטיפשותו תועה וסר מדרכו, אך הוא איננו מבין איפה וכיצד תעה. במקום לחפש את הטעות במעשיו הוא אשים את הקדוש ברוך הוא.  רבי יוחנן תמה אך תמיהתו לכאורה איננה קשורה לתוכן הפסוק . מה שמפריע לרבי יוחנן הוא איך הרעיון שהפסוק לא נרמז בתורה. השאלה הזו מחזירה אותנו לסיפור הראשון. אם בסיפור הראשון לגלג הינוקא על רבי יוחנן שמתאמץ לדרוש מה שמפורש ברור ופשוט בנביא, עכשיו אנו רואים שלרבי יוחנן יש שיטה – לא יתכן שרעיון יאמר על ידי נביא או סופר מקראי מבלי שנאמר תחילה  בתורה. כביכול הנביא מלאכי שואב את הסמכות לומר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת..." רק בגלל הדרשה "עשר בשביל שתתעשר". גישה סמכותית כזו מגבילה מאד את חופש המחשבה והיצירה. כל רעיון חדש חייב לעבור את הביקורת של  גורם סמכותי.

הינוקא שומע את תמיהתו של רבי יוחנן ומצטט לו פסוק מספר בראשית.  בפסוק תמהים אחי יוסף  מה עשה להם הא-לוהים ואינם מעלים בדעתם שהמושל המצרי שעומד לפניהם הוא האח שזרקו לבור ומכרו לעבד.יותר מכך מכירת יוסף היתה תגובה לחלומות הנבואיים אותם סיפר יוסף לאחיו. הפסוק של הינוקא  נוגע  גם בעית הסמכותיות וההשתקה של הנביא וגם באשמת אחי יוסף במכירת אחיהם. בכך פוגע הינוקא בנקודת התורפה של ר' יוחנן. הוא השתיק את ריש לקיש בתלונתו הצודקת על עלבונו והוא גרם את מותו. הוא גם הפך את אחותו לאלמנה ואת הינוקא ליתום. הסיפור חושף בפנינו את פגמיו של עולם בית המדרש- סמכותיות ומשחקי כבוד, השתקת יריבים, אכזריות והתנכרות למשפחה.

רבי יוחנן דורש "עשר בשביל שתתעשר". לריש לקיש הוא משיא את אחותו וחושב שבכך הוא עשה אותו ל"גברא רבא" ועכשיו מותר לו  להעליב אותו בפני כל סגל בית המדרש  ותלמידיו.  

מוסר השכל:

צריך לדעת לתת,  צריך לדעת גם לקבל אבל אסור להתנות את  הנתינה בקבלה.

לא כל מי שחולק עליך רוצה לפגוע בך. כולנו צריכים ללמוד להאזין לדעות אחרות ולא לסתום פיות.

אם עזרת לחבר או חברה אין פירושו שקנית אותו, אסור לפגוע בזולת לא חשוב כמה קדמת את הקריירה שלו.

עשר(י) בשביל שתתעשר(י) ?? כן בהחלט, חווית הנתינה מעשירה כל עוד אינך מצפה לתמורה בממון!

מחר נקרא בבית הכנסת את פרשת מטות. הפעם אעסוק בהפטרה ולא בפרשת השבוע. אחרי הקריאה בתורה אנו קוראים פרק בנביא וקריאת פרק זה נקראת הפטרה. ברוב שבתות השנה  ההפטרה קרובה בענינה לפרשה. בעשר השבתות הקרובות – עשר השבתות האחרונות בשנה- אנו קוראים פרקי נביא הקשורים בזמן ללא קשר לקריאה בתורה.  ביום א' האחרון חל צום י"ז בתמוז ושלושה שבועות אחריו יחול תשעה באב.בשלושת השבועות הללו אנו זוכרים לדורות את חורבן הבית השני , אלו שלושת השבועות שהפרידו בין פריצת הרומאים לירושלים, ועד להשתלטות הרומאים על ביצורי הר הבית ושריפת המקדש. בשבע השבתות שלאחר תשעה באב אנו קוראים בנבואות הנחמה של ישעיהו.

ההפטרה שקוראים השבת היא פתיחת ספר ירמיהו :

ירמיהו פרק א  (א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:

תחילה מתאר ירמיהו את הקדשתו לנביא . הקדשה זו מסתיימת בתיאור תפקיד הנביא:

  (י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

בתיאור התפקיד באים לביטוי שני עקרונות : הראשון הנביא הוא "נביא לגויים".  רוב נבואת ירמיהו מופנה אל עם ישראל, אבל הא-ל שבשליחותו מדבר הנביא הוא א-לוהי העולם כולו. הנבואה על עם ישראל היא מסר לעולם כולו.

העקרון השני מתבטא בששת הפעלים: לנתוש לנתוץ להאביד להרוס לבנות ולנטוע. פרשנים רבים רואים בכך מעין סיכום של נבואת ירמיהו.  הפרשנים מתמקדים ביחס שבין ארבעת הפעלים הראשונים העוסקים בהרס ובין שני הפעלים האחרונים "לבנות ולנטוע". ואכן בנבואת ירמיהו יש הרבה נבואות פורענות ומעט נבואות נחמה. נחמה ליבוביץ מביאה כאן את פירוש רש"י  (במקום אחר) לפיו כדי לבנות ולנטוע  יש להרוס את הישן קודם.

אני אינני אוהב את הרוח הרומנטית של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". לדעתי כוונת הנבואה היא לומר שאמנם החורבן בלתי נמנע אבל אחרי כל פורענות באה גאולה וההיסטוריה כולה היא מחזורית – תקופות של סבל וחורבן מתחלפות בתקופות של בנין ונטיעה. אבל בפסוק יש מרכיב נוסף שהפרשנים אינם מתעכבים עליו. לכאורה הנביא חוזה את המאורעות ומדווח על העתיד להתרחש. הנביא אמור להזהיר מפני החורבן, בתקווה שהעם, המאזין לדברי, יסור מדרכו הרעה וכך תמנע הפורענות. אך בפסוק י' הנביא מופקד על הביצוע. "הפקדתיך..לנתוש ולנתוץ...לבנות ולנטוע"! תפקידו של הנביא הוא להרוס את הרע ולבנות או לנטוע את הטוב.

 הפסוק הזה איננו סיכום של דברי הנביא אלא מתן פרשנות להם. הנתישה והנתיצה אינם הרס בתי ירושלים בידי חיילי נבוכדנצר אלא נסיונו של הנביא לשבור ולנתץ את האלילים להם סוגד העם. תפקידו גם לבנותו לנטוע.

לכאורה ירמיהו נכשל בשני התפקידים ונבואתו מסתיימת בחורבן ירושלים ובנטישת הארץ, בגלות. אבל ירמיהו הוא נביא ולא מושל .הנביא איננו נמדד בשורה התחתונה, בביצוע. הנביא , כמו כל אמן יוצר, נמדד במשמעותה של נבואתו גם לדורות הבאים. תפקידו של הנביא הוא לומר את דבריו. באמצעות דבריו עליו להניע את העם לנתוץ ולהרוס את הטעון הריסה ולבנות ולנטוע בנין ונטיעות של אמת.

את התפקיד הזה ממלא ירמיהו באומרו את דבריו בכל מקום- בבית המקדש, בארמון המלך וגם בבור הכלא אליו הושלך.

בסופו של דבר עם ישראל שורד את גלות בבל, מקים מחדש את המקדש, והתורה שבכתב ובעל פה מוסיפה ללוות  אותו מאז ועד היום, לא מעט בזכות ירמיהו ובזכות נביאים אחרים שאמרו את האמת שלהם בכל מקום, בתקוה שתביא בסופה של ההסטוריה לבנין ולנטיעה .

ואת התפקיד הזה צריך ללמוד ולקבל כל מי שרואה עצמו מנהיג רוחני