דבר תורה

עשר בשביל שתתעשר

בפסקה מתוך מסכת תענית שבתלמוד הבבלי בה אני עוסק בשבועות האחרונים מובאים מספר סיפורים. מה שמעניין בהם הוא המבנה - צמד סיפורים, שלשה צמדים שכל צמד עוסק בחכם אחר. נפתח בצמד הסיפורים הראשון העוסק ברבי יוחנן. צמד זה נמצא בתוך קובץ קטן של חמישה מאמרים קצרים, בעצם חמש דרשות של פסוקים.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד ב

קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן.

בראש הקובץ מופיע "סימן" המורכב מחמש מילים. חמש המילים מציינות את ראשי הפרקים של הדרשות.

אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות,

שנאמר (תהלים קכ"ו) שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב,

ואין אפיקים אלא מטר, שנאמר (שמואל ב' כ"ב) ויראו אפקי ים.

במאמר הראשון (המסומן במילה "קבוץ") משוה רבי יוחנן בין יום הגשמים ליום קיבוץ הגלויות. הבסיס להשוואה הוא מדרש של פסוק המחייב לפרש את המילה אפיק כגשם, ולא כמשמעותו המקובלת , ערוץ או נחל. עם ישראל השב לארצו הוא כמו הגשם היורד בנגב. הגאולה של העם וארץ ישראל מושווית לגאולת העולם. רבי יוחנן מתיחס לקיבוץ הגלויות כל אירוע חד פעמי ולא כאל תהליך מתמשך.

ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו,

שנאמר (תהלים ס"ה) תלמיה רוה נחת גדודיה.

המאמר השני (שסימנו "גייסות") אומר שיום הגשמים גדול כי הצבאות אינם יכולים לנוע ולעסוק בלחימה, ועל כן הם נחים ביום הגשם. אף ששני המאמרים פותחים בצורה זהה "גדול יום הגשמים",  וצורת הדרשה דומה, מדרש מילה בודדת, כאן פשט הפסוק הוא שמשתמש במילה "גדוד" במשמעותה הפחות מקובלת, תלולית עפר, ואילו המדרש מפרש את המילה "גדוד" במשמעות המקובלת דווקא, כיחידה צבאית. המסר הוא שיום הגשמים הוא יום של שלום, של שביתת נשק. הוא נושא תקווה לשלום מתמשך. יום הגשמים הוא מעין קדימון לגאולה

 ואמר רבי יוחנן:

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין,

שנאמר (משלי כ"ה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.

הגשמים נעצרים בגלל אותם אנשים המתחייבים בפומבי לתת צדקה אבל אינם עומדים בהתחיבותם. הדרשה הפעם היא דרשת פסוק. לפסוק שני חלקים בחלק הראשון תמונת טבע שכיחה לצערנו בזמן האחרון, השמים מכוסים עננים, הרוח נושבת אך הגשם לא יורד. בחלק השני תמונת מצב חברתית שכיחה גם היא: אדם מבטיח הבטחת שוא לתת מתנה. פשט הפסוק הוא השוואה – האדם המתחייב לתת ואינו נותן הוא כמו סערת חורף ללא גשם, הרבה רעש הרבה תקוה ואחריה מפח נפש. אבל בהעדר מילת חיבור בין שני חלקי הפסוק שתגדיר את היחס בין החלקים, רשאי הדרשן לקבוע יחס של סבה ותוצאה. העננים והרוח מכזבים ואינם מביאים גשם בגלל אנשים המכזבים, מבטיחים לתת (צדקה) ואינם נותנים.  הגשם ואף הגאולה הנרמזת בשני המדרשים הקודמים, מתעכבים בגלל האנשים שמבטיחים ואינם מקיימים. 

ואמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב (=מהו שכתוב - בדברים י"ד) עשר תעשר ?

עשר בשביל שתתעשר!

המאמר הרביעי של רבי יוחנן מתבלט בחריגותו בפסקה כולה. .ראשית הדרשות הקודמות נאמרות בעברית ואין בהן אף מילה ארמית בניגוד לדרשתנו. שלושת המאמרים הקודמים סובבים סביב ירידת הגשמים, המאמר הרביעי איננו עוסק בגשם. יש קשר עניני למאמר הקודם – אם שם העוני בא לעולם בגלל מי שלא נותן כאן מובטח הנותן שיקבל שכר. אבל הדרשה הזו מבטיחה עושר ועושר איננו אידאל דתי. יותר מכך האם כל מי שנותן מעשר מרכושו מתעשר? לדרשה חריגה זו מתלווה סיפור:

 אשכחיה (=מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש (=לבנו הצעיר של ריש לקיש),

אמר ליה (=אמר לו): אימא לי (=אמור לי) פסוקיך!

אמר ליה (=אמר לו): עשר תעשר.

 אמר ליה (=אמר לו, בנו של ריש לקיש) : ומאי (=ומה פירוש) עשר תעשר? –

אמר ליה (=אמר לו): עשר בשביל שתתעשר. –

אמר ליה (=אמר לו): מנא (=מניין) לך? –

אמר ליה (=אמר לו): זיל נסי (=לך תנסה). –

אמר ליה (=אמר לו): ומי שרי לנסוייה (=והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא? והכתיב (= והרי כתוב - דברים ו') לא תנסו את ה'?

אמר ליה (=אמר לו): הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו,

שנאמר (מלאכי ג') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי

ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים

והריקתי לכם ברכה עד בלי די,

מאי (=מה פירוש) עד בלי די?

אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. –

אמר ליה (=אמר לו): אי הות מטי התם להאי פסוקא –  (=אם היית מוביל אותי לפסוק זה)

לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך. (=לא הייתי צריך אותך או את הושעיה רבך).

הסיפור הוא כולו דו שיח בין רבי יוחנן  לבנו של ריש לקיש. הצגת הדמויות יוצרת מתח. רבי יוחנן הוא המנהיג הדתי של יהודי ארץ ישראל, ומייסדו של התלמוד הירושלמי. ריש לקיש, או רבי שמעון בן לקיש, הוא חברו ולעיתים יריבו של רבי יוחנן. במסכת בבא מציעא (דף פ"ד עמוד א) מסופר כי ריש לקיש היה ראש כנופית שודדים. יום אחד פגש ריש לקיש את רבי יוחנן שוחה בירדן. רבי יוחנן מתואר שם כגבר נאה והוא מציע לריש לקיש שיקדיש את כוחו ללימוד תורה. בתגובה  ריש לקיש מציע לרבי יוחנן שיפנה את יופיו לנשים. רבי יוחנן מציע לריש לקיש לשאת את  אחותו, אותה הוא מתאר כיפה ממנו, אם יסכים לעבור הסבה מחיי פשע לבית המדרש. ריש לקיש מסכים , רבי יוחנן מלמדו מקרא ותלמוד והוא הופך לחכם ובר פלוגתא של רבי יוחנן. יום אחד דנים בבית המדרש בדיני טומאה של סכין וכלים דומים, ופורץ ויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן מציין בבוז כי שודד לשעבר מתמצא בסכינים וריש לקיש נעלב ומטיח ברבי יוחנן שאין הבדל בין חיי הפשע לבית המדרש אם בשניהם הוא נקרא שודד. רבי יוחנן נעלב גם הוא וטוען שהוא אשר עשה מריש לקיש "גברא רבא". בעקבות העלבון של רבי יוחנן מת ריש לקיש, לאחר שרבי יוחנן ממאן לבקשת אחותו, אשת ריש קיש, להתפלל עליו ולמנוע את מותו. אחרי מות ריש לקיש מגלה רבי יוחנן שחבריו מסכימים לו תמיד ואף אחד לא מעז לחלוק עליו.במאוחר הוא מבין שהמחלוקת עם ריש לקיש הפרתה את לימוד התורה ועתה כשהוא מוקף ביס-מנים אין הוא יכול ללמוד כראוי. מרוב צער הוא חולה ומת.  הסיפור שלנו קשור לסיפור ההוא מבבא מציעא, כפי שנראה בסוף הסיפור השני בצמד.  תחילה נתעכב על הסיפור הראשון במסכת תענית.

המפתח להבנת המסר נמצא בפסוקים, ליתר דיוק,במתח שבין פשט הפסוק והמדרש.  

כאמור יש כאן דו שיח בין רבי יוחנן, ראש החכמים  ובנו הצעיר של ריש לקיש, ה"ינוקא". רבי יוחנן כדרכו של מורה מבקש מה"ינוקא" לומר לו את הפסוק שהוא לומד. הפסוק הוא מדברים י"ד, כב:

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:

הינוקא מבקש מר' יוחנן את פירוש הפסוק, וזה מפרש ברוח הדרשה שהובאה למעלה "עשר בשביל שתתעשר". צריך להבין ששאלת הינוקא איננה לפירוש המילים. ברור לכולם מה משמעות "עשר" ומה משמעות "תעשר". שאלת הינוקא וגם הדרשה מבוססת על כפל הפעלים "עשר תעשר". בספר דברים יש מספר פסוקים שיש בהם כפל פעלים למשל (דברים כב, ד) :

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

כפל המילים נועד להדגיש את החובה להקים את החמור בניגוד לנטיית לבו של האדם להתעלם ולעסוק בעניניו שלו. באותה מידה "עשר תעשר" משמעותו אתה חייב לתת מעשר ללוי או לעני גם אם חבל לך על הכסף שילך לפרזיטים של המקדש או לבטלנים שלא עובדים. רבי יוחנן בדרשתו מבטיח עושר תמורת מעשר. משחק המילים מעיד שרבי יוחנן היה קופירייטר טוב.   כבר הצבענו קודם על הבעיה המוסרית של דרשה כזו, אף כי היא יכולה לסייע בגיוס כספי המעשר. הינוקא תוקףאת הדרשה בטיעון הילכתי, יש כאן איסור תורה מפורש (דברים ו, ט"ז)  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

אסור להציב תנאים לקיום מצווה,זה בדיוק מה שדורש רבי יוחנן. הוא קובע מדד לקדוש ברוך הוא , את מי צריך הא-ל להפוך לעשיר. 

תשובת רבי יוחנן היא שכבר הנביא מלאכי קבע מפורשות שבעניין מעשרות  מותר לנסות את האל (מלאכי ג,י):  הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

את הבעיה ההילכתית אולי פתר רבי יוחנן אך הבעיה המוסרית נותרה בעינה, האם נכון להלחם בחמדנות על ידי עידוד החמדנות? הדרשה לא נגמרת בזה יש כאן עוד נספח קצר :מה פירוש "עד בלי די"? עד שיתיבשו השפתיים מלומר "די"! במבט ראשון עוד משחק מילים מבריק, אבל למה הוא נדרש? ברור שהנביא מבטיח ברכה ללא גבול, ברכה אין סופית. למה צריך מדרש? ומה אומר בדיוק אומר המדרש? שתתעייפו ויתיבש לכם הפה מלומר "די"? אם זו "ברכה" מי רוצה לומר "די"?! נשים לב שדרשת "עד בלי די" איננה חלק מדרשת רבי יוחנן, היא נמסרת בשמו של חכם בבלי, רמי בר חמא  המצטט את רב, זו הערה של עורך התלמוד הבבלי, והוא "מביא אותה בהפוכה" לרבי יוחנן. עודף של טובה הוא קללה, ולכן צריך לומר "די". אסור לעודד חמדנות, גם אם המטרה היא לאזן את תקציב הישיבה.  חמדנות היא מידה רעה . 

אבל לינוקא יש תשובה אחרת. הוא עוקץ את רבי יוחנן המשחק במילים בעוד שהנביא אומר דבר מפורש. אחרי שקוראים את הנביא מלאכי  לשם מה צריך מדרש "עשר בשביל שתתעשר", שמחריף עוד יותר את הבעיה המוסרית ? נראה שבדיוק על השאלה הזו יענה הסיפור הצמוד השני.

ותו אשכחיה (=ועוד מצאו) רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש

דיתיב (=שישב) ואמר (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

יתיב רבי יוחנן וקא מתמה (=ישב רבי יוחנן והיה תמה);

אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי (=אמר האם יש דבר בכתובים)  דלא רמיזי באורייתא? (=שלא נרמז בתורה)-

אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי (=אמר לו האם דבר זה לא נרמז)?

והכתיב (=והרי כתוב- בראשית מ"ב) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר

מה זאת עשה אלהים לנו.

דל עיניה וחזא ביה. (=הרים עיניו והביט בו)

אתיא אימיה אפיקתיה, (= באה אמו והציאה אותו)

 אמרה ליה: תא מקמיה (=אמרה לו צא מלפניו),

דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך (=שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך).

בסיפור השני רבי יוחנן כבא איננו מבקש מהינוקא לפסוק את פסוקו, אולי הוא חושש ששוב הינוקא לא יתפעל ממשחק מילים מבריק. אבל הוא מאזין ושומע את הינוקא  לומד פסוק ממשלי. מתפתח דושיח קצר שמיד נלמד אותו לעומקו, אךבסופו נכנסת אם הינוקא ומוציאה אותו כשהיא מסבירה את מעשיה:"שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך". זו הפניה ברורה לסיפור רבי יוחנן וריש לקיש שבמסכת בבא מציעא. עכשיו צריך לבחון את הקשרים שבין הסיפורים.

הינוקא לומד את הפסוק (משלי יט ):(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְקֹוָק יִזְעַף לִבּוֹ: משמעות הפסוק היא שהאדם בטיפשותו תועה וסר מדרכו, אך הוא איננו מבין איפה וכיצד תעה. במקום לחפש את הטעות במעשיו הוא אשים את הקדוש ברוך הוא.  רבי יוחנן תמה אך תמיהתו לכאורה איננה קשורה לתוכן הפסוק . מה שמפריע לרבי יוחנן הוא איך הרעיון שהפסוק לא נרמז בתורה. השאלה הזו מחזירה אותנו לסיפור הראשון. אם בסיפור הראשון לגלג הינוקא על רבי יוחנן שמתאמץ לדרוש מה שמפורש ברור ופשוט בנביא, עכשיו אנו רואים שלרבי יוחנן יש שיטה – לא יתכן שרעיון יאמר על ידי נביא או סופר מקראי מבלי שנאמר תחילה  בתורה. כביכול הנביא מלאכי שואב את הסמכות לומר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת..." רק בגלל הדרשה "עשר בשביל שתתעשר". גישה סמכותית כזו מגבילה מאד את חופש המחשבה והיצירה. כל רעיון חדש חייב לעבור את הביקורת של  גורם סמכותי.

הינוקא שומע את תמיהתו של רבי יוחנן ומצטט לו פסוק מספר בראשית.  בפסוק תמהים אחי יוסף  מה עשה להם הא-לוהים ואינם מעלים בדעתם שהמושל המצרי שעומד לפניהם הוא האח שזרקו לבור ומכרו לעבד.יותר מכך מכירת יוסף היתה תגובה לחלומות הנבואיים אותם סיפר יוסף לאחיו. הפסוק של הינוקא  נוגע  גם בעית הסמכותיות וההשתקה של הנביא וגם באשמת אחי יוסף במכירת אחיהם. בכך פוגע הינוקא בנקודת התורפה של ר' יוחנן. הוא השתיק את ריש לקיש בתלונתו הצודקת על עלבונו והוא גרם את מותו. הוא גם הפך את אחותו לאלמנה ואת הינוקא ליתום. הסיפור חושף בפנינו את פגמיו של עולם בית המדרש- סמכותיות ומשחקי כבוד, השתקת יריבים, אכזריות והתנכרות למשפחה.

רבי יוחנן דורש "עשר בשביל שתתעשר". לריש לקיש הוא משיא את אחותו וחושב שבכך הוא עשה אותו ל"גברא רבא" ועכשיו מותר לו  להעליב אותו בפני כל סגל בית המדרש  ותלמידיו.  

מוסר השכל:

צריך לדעת לתת,  צריך לדעת גם לקבל אבל אסור להתנות את  הנתינה בקבלה.

לא כל מי שחולק עליך רוצה לפגוע בך. כולנו צריכים ללמוד להאזין לדעות אחרות ולא לסתום פיות.

אם עזרת לחבר או חברה אין פירושו שקנית אותו, אסור לפגוע בזולת לא חשוב כמה קדמת את הקריירה שלו.

עשר(י) בשביל שתתעשר(י) ?? כן בהחלט, חווית הנתינה מעשירה כל עוד אינך מצפה לתמורה בממון!

 שלום לכולם

אני שוב באויר .הרבה עומס עבודה והצורך שלי ללמוד לכתוב בבלוג בלי לחבל בתקשורת בתוך המשפחה הוציאו אותי לפסק זמן מהבלוג. עכשיו אני חוזר וגם האזעקה עוצרת אותי רק למספר דקות (לא שמעתי נפילה - ועכשיו מספרים לי ברדיו שזו אזעקת שווא). החיים נמשכים למרות המילחמה (סליחה "מבצע") לימדתי השבוע את הפיסקה הזו שבמסכת תענית:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד א

 אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר (תהלים פה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

 ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה.

מסכת תענית עוסקת בתעניות- ימי צום- שהיו מכריזים בעת עצירת גשמים  בתוך כךדן התלמוד בשאלה  מדוע יורדים גשמים ומדוע הם נעצרים .  המאמר שקודם למאמר שלנו עוסק במי שמתפלל בלא כוונה ומסיק שציבור שיש בו מתפללים שאינם מכוונים בתפילתם (כלומר לא מתכוונים באמת למה שהם אומרים) נענה בכל זאת (בירידת גשמים). ורבי אמי מדגיש שהגשמים יורדים בזכות בעלי האמנה,כלומר אלו שעומדים בדיבורם בכל מחיר. וממשיך רבי אמי ואומר שגדולים בעלי האמנה, כלומר אלו שעומדים בדיבורם כי הם יודעים שהא-ל שומע ומצפה שיעמדו בדיבורם.הוא מביא הוכחה לדבריו מ"חולדה ובור". התלמוד אינו מרחיב אך רש"י ובעלי התוספות מפרשים שמדובר בסיפור על חולדה ובור. הגירסה המלאה יותר של הסיפור מצויה בתוספות :

תוספות מסכת תענית דף ח עמוד א

ומה המאמין בחולדה ובור כך בהקב"ה על אחת כמה וכמה - פירושו מאמין בחולדה ובור.

מעשה היה בנערה אחת היתה רוצה לילך לבית אביה

 והיה בור בדרך ונפלה

 ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי ?

אמרה לו הן

ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר

ואמרו מי מעיד בינינו? והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור

ואמרו אלו שנים בור וחולדה יהיו עדים בינינו

והלכו לדרכם

והיא עמדה בשבועתה והוא נשא אשה אחרת

 וילדה בן באת חולדה ונשכתו ומת

וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת

אמרה לו אשתו מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם?

נזכר השבועה וסיפר לאשתו כל המעשה

אמרה לו אם כן חזור וקחנה

וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה

והיינו דאמרי (=וזהו שאמרו [בגמרא])  המאמין בבור וחולדה –

שהעמידו (= שקיימו) עדותן.

הספור פשוט כפי שמפרש אותו רש"י : הבחור נשבע לנערה שישאנה ומעמיד עליו שני עדים : חולדה ובור. משאינו עומד בשבועתו ונושא אשה אחרת באים העדים וממיתים את בניו , ומאלצים אותו לקיים את שבועתו. רש"י אינו מסביר מהיכן באו הבור והחולדה.

הסיפור בגירסה של התוספות מורכב יותר ומענין לעמוד על עיצובו האומנותי.

נבחן את הדמויות וכיצד הן מניעות את העלילה.

הדמות הראשונה היא הנערה.  הנערה רוצה ללכת  ל"בית אביה". "בית אביה" במקרא הוא הניגוד לנישואין וחיי אישות. האם הנערה מניעה את העלילה ? בחלק הראשון של הסיפור היא סבילה . היא נופלת בבור, היא מסכימה להינשא לבחור שמתנה בכך את העלאתה מהבור. אלא שבהמשך היא  .שותפה לבחור במעשה השבועה . היא עומדת בשבועה, אמנם עמידה איננה תנועה אבל היא משמעותית מאוד בעלילה. בהיבט המוסרי, העמידה בשבועה היא מעשה השקול להפרת השבועה של הבחור.

הבור הוא הדמות השניה שבסיפור. במידה רבה הבור , כמו הנערה, סביל. הוא אינו נייד ולכאורה איננו מסוגל להניע את העלילה, אבל למעשה הוא דמות מפתח בהנעת העלילה. הימצאותו בדרכה של הנערה ונפילתה בתוכו מציבה את הרקע לשבועה. בחלק השני של העלילה הוא (יחד עם החולדה) ממית את הבן שנולד מהפרת השבועה.ובכך מאפשר את המפנה בעלילה לקראת הפתרון (התרת קשר הנישואין המנוגד לשבועה .קיום השבועה).

הבחור הוא הדמות השלישית, ומוצג באור לא מחמיא . הנערה במצוקה, והבחור מנצל את מצוקתה לסחוט ממנה הבטחת נישואין. מה מניע אותו ? ככל הנראה יצריות וכוחניות. המספר אינו מתאר את הלך הנפש של הדמויות, בכך הוא נאמן לסיגנון הסיפור התלמודי והמדרשי המוקדם, אף כי הסיפור נמסר לנו על ידי בעלי התוספות במאה ה 12-13. בהמשך העלילה הבחור מפר את השבועה ונושא אשה אחרת, ובסוף העלילה האשה היא שמדריכה אותו מה לעשות.הוא פעיל אך כל פעולותיו מונעות על ידי כוחות שאין לו שליטה עליהם: יצריות או העבר שרודף אחריו.

 הנערה נענית והם נשבעים יחד. כאן מגיעה הדמות הרביעית בעלילה – החולדה.

מהי חולדה ? יתכן rat  ויתכן לוטרה . בדומה לבור זו חיה של אדמה (או מים ) אך היא נעה. בדומה לבחור היא פעילה אך פעולה מזיקה יותר משהיא מועילה.היא מקדמת את העלילה בדמות "עד"אך כניסתה לעלילה בשלב מאוחר יותר מדגיש את תפקיד הבור .

הדמות החמישית היא האישה ה"אחרת". עצם הגדרתה ככזו מאירה אותה באור טרגי שכן היא האישה החוקית של הבחור, והיא איננה מודעת לשבועה שבעלה הפר. אלא שהאשה ה"אחרת" היא גם השופט. היא זו שמאלצת את הבחור להודות בהפרת השבועה והיא חורצת את הדין – על הבחור לקיים את שבועתו.

מה הכוח המניע שמאחורי העלילה? הסיפור הוא סיפור דידקטי. הערך שהוא מבקש לקדם הוא אחריות.הגבר המנצל את מצוקת הנערה בכוחניות ואחר מפר את השבועה לומד שעליו לקבל אחריות על מעשיו. הנערה לעומתו עומדת בשבועתה, אף שהיא יכולה לטעון שזו נכפתה עליה . היא המודל המנוגד לבחור - היא מקבלת אחריות לכל מעשיה .

והמסר הסמוי?

אני רואה שניים כאלה . הראשון הוא הכוח שבסבילות (הנערה והבור) לעומת הפעלתנות שאינה נשלטת של הבחור.

והשני  חתרני ממש. נקרא את תחילת פרשת מטות.

במדבר פרק ל

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:

(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:

(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:

(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ:

(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:

(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ:

הפרשה עוסקת בנדרים ובשבועות. גבר שנושבע או נודר חייב לקיים את נידרו בכל תנאי (כך במקרא, אבל אל דאגה חכמים בנו מנגנון להתיר נדרים במקרים מסויימים).. אשה  שנודרת (או נשבעת) צריכה לקבל לשם כך את אישור הגבר הדומיננטי בסביבה – אב או בעל. הגבר רשאי להפר את הנדר  שלה. המסר שעולה מהפסוקים  - אשה איננה רצינית מספיק כדי לעמוד בדיבורה, לעומת הגבר שמילה שלו היא מילה. הסיפור שלנו על חולדה ובור מתקשר לפרשת מטות באמצעו הקשר שבין "בנערה ...לבית אביה" ופסוק ד "בנעוריה בית אביה". המסר של הסיפור הפוך – דוקא הגבר איננו עומד בדיבורו והיא, הנערה, "עמדה בשבועתה".

גם הפוסט הזה הוא שיעור שהכנתי לכנס התנועה המסורתית שהתקיים ב 16/10/08.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א

הסיפור הזה הוא אחד המפורסמים מבין סיפורי השבת ומעשי החכמים. לכאורה סיפור פשוט יוסף מוקיר שבת ידוע בהיותו מכבד את השבת. בזכות שהוא קונה דגים לשבת הוא מקבל את כל הרכוש של שכנו הנכרי (=הגוי).

מה רוצה הסיפור ללמדנו? האם יש כאן הבטחת שכר לשומרי שבת? מדוע זוכה יוסף לעושר? מדוע מאבד הגוי את כל רכושו?

חילקתי את הסיפור ל7 חלקים (כמנין ימי השבוע...). לצורך הגילוי הנאות עלי לציין שקראתי את הפרשנות של יונה פרנקל לסיפור לפני מספר שנים (יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תל אביב 1981). שם הוא דן בסיפור מבלי לעסוק במבנה. בספר בו עוסק יונה פרנקל במבנה סיפורי האגדה (יונה פרנקל , סיפור האגדה  - אחדות של תכן וצורה, תל אביב 2001), הוא מזכיר את הסיפור בהערת שולים בלבד ואינו מפרט את המבנה ומשמעותו. הפרשנות שלי הושפעה רבות מספריו של יונה פרנקל אך לא היה לי זמן לבדוק אלו מדברי לקוחים מספרו.  נחזור לסיפור - החלק הראשון הוא כעין מבוא:

יוסף מוקיר שבת

היה אותו נכרי בשכנותו,

שהיו לו נכסים רבים מאד

חלק זה הוא אקספוזיציה.הוא חושף את שתי הדמויות ומקשר ביניהן. שני שכנים האחד מוזכר בשמו, "יוסף", וכינוי "מוקיר שבת". השם והכינוי חושפים את מוצאו היהודי. השני הוא נכרי בעל נכסים רבים, אך חסר זהות. צריך לשים לב שלשתי הדמויות יש אפיון. האחד מכבד את השבת לשני יש רכוש רב.  מכאן מתגלגלת העלילה ב 6 חלקים. ניתן להבחין בסימטריה כיאסטית (כלומר יש קשר עלילתי בין חלק א' לחלק ו', בין חלק ב' לחלק ה' ובין חלק ג' לחלק ד'), ודרך הסימטריה הזו ניתן לגלות את הרובד העמוק של הסיפור.

אמרו לו כלדיים (ידעונים):

כל הנכסים – יוסף מוקיר שבת יאכל אותם

כלדיים – חוזי עתידות – מבשרים את העתיד – כל הנכסים של הנכרי יאכלו על ידי היהודי. הם אינם מפרשים את  ההגיון שבכך. מבחינתם העתיד לבוא איננו קשור במעשי האדם. הסתמיות חסרת הפשר של העולם הנכרי תחזור אלינו בהמשך הסיפור. נבואתם איננה רק חיזוי העתיד אלא תחילת התהליך להגשמתו.

הלך ומכר את כל נכסיו.

קנה בהן מרגלית , נתנה בכובעו.

הנכרי מתחכם. אם כל נכסיו עתידים לעבור לשכנו הוא יגן עליהם בגופו. כאן עלינו לעצור ולשאול האם הנכרי מאמין שנבואת הכלדיים עתידה להתגשם? בעיני הנכרים הנבואה מציינת את גזירת הגורל. הנכרי שלנו גם מאמין שהנבואה תתגשם, אך גם מנסה להפר אותה בכך שמעתה ואילך יהיה כל רכושו צמוד לגופו. כך מתגלה יהירותו של הנכרי. יהירות זו ריקה- מבלי לדעת בנסיונו להפר הוא  דוקא מקדם את הגשמת נבואת הכלדיים.

בזמן שעבר במעבורת – הפריחו הרוח,

זרקו למים, בלעו דג.

הרכוש – שהומר למרגלית - נלקח מן הנכרי ונבלע על ידי דג.

דגו (את הדג) והביאוהו בערב שבת עם חשיכה.

אמרו: מי יקנה אותו בשעה זו?

אמרו להם: לכו והביאוהו ליוסף מוקיר שבת, שרגיל לקנות.

הביאוהו אליו.

בחלק זה של הסיפור מתחילה הסימטריה בין שני חלקי הסיפור. בחלק ג' המרגלית שבכובע נלקחה מן הנכרי. בחלק ד' הדג שבלע את המרגלית מגיע אל יוסף. אבל יש מרכיב ששובר את הסימטריה . בעוד הרוח שמפריחה את הכובע היא סתמית ככל שהדבר נוגע לנכרי, שהרי רק אנו, הקוראים, יודעים שהיא חלק מהגשמת  נבואת הכלדיים. לעומת זאת הדג מובא אל יוסף בגלל שבערב שבת רק הוא יקנה את הדג, והמספר מדגיש עובדה זו בפנינו. מול הגורל חסר הפשר השולט בחיי הנכרי יש הסבר מוסרי לגורל היהודי.

מדוע קונה יוף אתהדג ? האםלא קנה עד כה דגים ?

קנה אותו,קרע אותו,מצא בו מרגלית,

מכרה בשלש עשרה עליות של דנרי זהב.

אם הגוי מכר את רכושו וקנה מרגלית, יוסף קנה את הדג, הוציא מתוכו את המרגלית והפך אותה לרכוש רב:"שלש עשרה עליות של דנרי זהב". עליה (לפי פירוש רש"י) היא חדר (עליית גג) או  כלי (לפי פירושו של שטיינזלץ). יש משמעות למלה "עליה" – הרכוש עלה מדרגה .

כאן נחשף גם הניגוד בין הדג של יוסף והכובע של הנכרי. הכובע הוא לבוש מיותר, חסר תכלית כשלעצמו. מי שמכסה את ראשו מפני הקור יכול לעשות זאת במטפחת או צעיף (הגוי כמובן איננו זקוק לכיסוי ראש במצווה דתית,  כיסוי הראש של היהודי נועד להבדילו מהנכרי). שלא כמו הכובע הדג הוא מזון חיוני. עבור יוסף הוא גם המזון שיזין אותו ואת משפחתו, וגם הדרך לקיים את מצוות השבת.     

פגע בו אותו זקן, אמר:

מי שלווה לשבת – השבת פורעת לו

הזקן היהודי הוא הניגוד לכלדיים. הכלדיים גילו את העתיד ללא פשר. הזקן מפרש את העבר. ליהודי (וליהודיה) לא צריך להיות עניין בעתיד – העתיד יקבל משמעות בהתאם למעשה האדם, לטוב או לרע, כמו שהראיתי בפוסט הקודם על  נר של שבת . בסיפור שלנו ההווה מפרש את העבר.

הזקן מפרש שמי שלווה לצורך השבת - השבת תחזיר לו. בכך יש כאן קביעת עמדה לגבי הרכוש. אם עבור הגוי הרכוש היה התכלית, הרכוש הוא המאפיין את הנכרי בסיפור הזה. עבור יוסף הרכוש הוא רק אמצעי לכבד את השבת.

הסיפור עוסק בתפיסות עולם – תפיסת העולם של האמונה היהודית (כפי שאולי רואה אותה המספר) לפיה האדם מקנה משמעות למתרחש בחייו, בעצם לקיומו, באמצעות מעשיו. תפיסה זו מעומתת  עם תפיסת העולם הנכרית (כפי שרואה אותה המספר) בה חיי האדם נקבעים על  פי הגורל חסר הפשר וחסר משמעות.

ויש גם את השבת, ובסיפור שלנו יוסף מכבד את השבת באכילת דגים. אין כאן ריצה אחר "הידור מצווה", אין קיום מצווה לראוה, ואין התהדרות בדיקדוקי איסור והיתר - יש כאן רק קיום המצווה בצורה פשוטה ותכליתית.