דבר תורה

ישעיהו פרק א

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ

 הפסוק הזה מתאר שלטון מושחת העסוק בצבירת הון משוחד ושלמונים ומתעלם ממצוקת העם. השרים-המנהיגים סוררים (כמו בן סורר ומורה) כלומר עושים מעשים אסורים, הם מתחברים לגנבים (פשע מאורגן), אוהבים שוחד וסתם מתנות וטובות הנאה (הון-שלטון), הם אינם מגינים על החלשים בחברה, הם אטומים לצורך בצדק חברתי. פסוק זה נאמר (או לפחות מוסב על החברה שהתקיימה) לפני 2600 שנה בקירוב, והוא עדיין אקטואלי להחריד. בימים אלו של המאבק לצדק חברתי, הוא מן הסתם יופיע בהרבה דברי תורה בשבת הקרובה...

לכאורה המקרא מדבר בעד עצמו, ובשפה ברורה, ואף על פי כן מוצא המדרש צורך להדגים ולהמחיש את כוונת הפסוק .

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה :

שריך סוררים (ישעיהו א'/ כג), ...

אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה,

והלכה לקבול עליו לדיין

ומצאתו שפות על גבי כירתו.

מעשה באיש אחד שניגנבה טליתו,

ובא לקבול עליה לדיין

ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.

אמר רבי לוי מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף,

והלך אנטידיקוס שלה [=בעל הדין שכנגדה] וכיבדו סייח של זהב,

למחר אתת ואשתכחת [=באה ומצאה] דינה הפוך,

אמרה ליה, מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת' דכספא [=אמרה לו אדוני יאיר דיני לפניך כמו מנורת כסף],

אמר לה ומה אעשה ליך [=לך] וכפה [=הפך] הסייח את המנורה.

הדה ה וא דכתיב [=זהו שכתוב] כולו אוהב שוחד (שם /ישעיהו א'/כג),שהיו כולן אוהבין את הגזל.

ורודף שלמונים (שם /ישעיהו א'/), שלם לי ואשלם לך.

המדרש מביא שלשה סיפורים מיניאטוריים, כאשר שני הסיפורים הראשונים דומים במבנה ומהווים למעשה יחידה אחת.

בסיפור הראשון האשה שהמיחם שלה נגנב, באה להתלונן בפני הדיין-השופט , ומוצאת את המיחם שלה אצלו. בסיפור השני גבר שהטלית – יריעת הבד המשמשת גם כבגד עליון - נגנב, בא להתלונן בפני השופט ומוצא את הטלית על מיטת השופט. הסיפורים ממחישים את תאוות הבצע של השופטים, את ניצול כוחם וסמכותם לגזילת פשוטי העם, ואת חוסר האמון של העשוקים במערכת החוק שאמורה להגן עליהם.

עד כאן הסיפורים הללו הם איורים בלבד, אך ניתן למצוא בהם משמעות נוספת. גיבורי הסיפורים הם "אשה אחת" ו"איש אחד". שני החפצים הגנובים הם מיחם, כלי הקשור להכנת מזון או שתיה, ובגד . מזון ובגד הם הצרכים הבסיסיים של האדם. יעקב הבורח מפני עשו מבקש :
(בראשית פרק כח, כ) "... אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:" . יותר מכך המיחם הקשור במזון נגנב מהאשה, ובכך נגזל ממנה היכולת להעניק ולהכין מזון. לנשים רבות  הכנת המזון היא חלק מהזהות. המיחם הגנוב הוא יותר מפריט רכוש, והמצאותו בבית השופט מעצימה את חוסר האונים. אשר לאיש, הטלית שהוא לבש "מוצעת על המיטה" של השופט. למושג "מיטה מוצעת" יש משמעות מינית-אירוטית. גם כאן הטלית היא יותר מסתם לבוש, והשימוש שלה בבית השופט משפיל את הגבר ממנו נגנבה.

שני הסיפורים הללו שמספר ר' ברכיה מוסיפים לפסוק את הצבע האמוציונלי. הם ממחישים את ההשפלה וחוסר האונים שחווים פשוטי העם שמנהיגיהם גוזלים אותם.
נפנה עתה לסיפור שמביא ר' לוי. בסיפור זה כמו בשני הסיפורים של ר ברכיה הגיבורים הם "אישה אחת", איש המכונה כאן "אנטידיקוס" או "טוען כנגד", ודיין-שופט. האשה משחדת את הדיין במנורה מכסף, הטוען שכנגד מחזק את טענתו בפסלון של סייח עשוי מזהב. האשה מזכירה לדיין את המנורה. הרמיזה הצינית במילים "יאיר דיני- משפטי לפניך כמנורת כסף" מזכירה לנו את הקשר שבין משפט צדק לאור במקרא, למשל בפסוק (תהלים לז,ו) "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:". אלא שכאן האור של המשפט הוא מנורת הכסף – השלמונים. והדיין בתורו מסביר לאשה את עובדות החיים : "כפה הסייח את המנורה"! הזהב הופך את האור לחושך.

יש לשים לב שאין אנו יודעים עם מי היה הצדק מלכתחילה, ודבר זה איננו מעניין כלל. החידוש של ר' לוי הוא בהעברת חלק חשוב מהאחריות לשחיתות אל העם עצמו, האנשים והנשים שמשתפים פעולה עם המנהיגים המושחתים. יש ניגוד חד בין אוירת חוסר האונים ההשפלה שחווים הנגזלים, והכעס שהיא מעוררת בנו על מנהיגיהם, זו האווירה ששולטת בסיפורים הראשונים, ובין היחס הסרקאסטי כלפי אותם נגזלים בסיפור האחרון. הנגזלים מושפלים, אבל אין בכך כדי לנקות אותם כליל מאחריות. הציבור הנגזל נדרש להתקומם נגד השחיתות ולא להכנע לה.

אם כך עלינו לצרף את קולנו למחאה של הדורשים צדק חברתי- המחאה של כולנו. ורק אז נוכל לצפות שיתקיים בנו (ישעיהו פרק א כו-כז) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

בין  כנען למצרים  - על מנהיגות ואחריות בסיפורי יוסף

פרשת מקץ נמצאת במרכז סיפור יוסף ואחיו. בפרשה הקודמת, פרשת וישב , פורץ המשבר שבין יוסף ואחיו, יוסף נמכר לעבד ויורד למצרים. בפרשה שנקרא בשבוע הבא, פרשת ויגש, יתאחדו אחי יוסף עם יוסף במצרים, ויקבלו את מנהיגותו. בפרשת מקץ נעים אחי יוסף הלוך ושוב בין כנען למצרים, בין הרעב לשובע. אנו רגילים לעקוב אחרי בעיקר אחרי יוסף, שהוא אכן הדמות המרתקת שבסיפור. היום אתמקד בשני המנהיגים האחרים בסיפור ראובן ויהודה.

לאחר שיוסף פותר את חלומות פרעה ומתמנה להיות המשנה למלך, עוברת העלילה אל אחי יוסף.

בראשית פרק מב (ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:

בבואם למצרים הם פוגשים ביוסף, הוא מכיר אותם והם אינם מכירים אותו. יוסף מאשים אותם בריגול מכניס אותם לשלושה ימי מחבוש וכשהוא משחרר אותם הוא משאיר את שמעון כבן ערובה (בראשית פרק מב )

(כד) ...וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

 ושולח את שאר האחים להביא את בנימין, שנשאר בכנען כי אביו חשש "פן יקראנו אסון".

האחים מתחילים להבין שיש קשר בין האשמתם בריגול לבין אשמתם במכירת יוסף. (בראשית פרק מב )

(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:

כאן גם מתגלה לראשונה המנהיגות הלקויה של ראובן. (בראשית פרק מב )

(כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:

 האחים מכירים באשמה אהבל ראובן מנסה להתנער ממנה בטענת "אמרתי לכם".

האחים חוזרים לכנען ויעקב עומד בסירובו להתיר לבנימין לצאת למצרים עם אחיו. ראובן מנסה לשכנע את יעקב (בראשית פרק מב ):

(לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:

יעקב לא משתכנע מדבריו. רק יהודה מצליח לשכנע אותו (בראשית פרק מג )

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ:

(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

מה ההבדל בין דברי ראובן ודברי יהודה ? רש"י בעקבות חז"ל עומד על חוסר ההיגיון בדברי ראובן המוכן להקריב את בניו ואכן מול דברי ראובן "את שני בני תמית" אומר יהודה "ונחיה ולא נמות"! אבל יש עוד שני הבדלים חשובים. גם יהודה לוקח אחריות "אנכי אערבנו מידי תבקשנו", אבל בעוד ראובן מציע את בניו כערבון, יהודה לוקח את האחריות על עצמו (עולם התנ"ך). ראובן בפסוק ל"ו מדבר בגוף ראשון "שני בני" "אביאנו" "על ידי ואני אשיבנו". הדגשת העצמי של ראובן כבר נכרה קודם בהטיחו באחיו "הלא אמרתי אליכם...". לעומת זאת  יהודה מקדים לנטילת האחריות גם שיתוף של האחים "ונקומה ונלכה" יהודה "תופס מנהיגות" אבל מנהיגותו היא המנהיגות של שיתוף הוא לוקח את זכות ההחלטה אך אינו מבדיל בינו לבין אחיו. 

אחי יוסף חוזרים למצרים. יוסף מקבל אותם בסעודה שבסופה הוא "שותל" את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין. בחיפוש שנעשה בכליהם של האחים נמצא הגביע ובנימין מואשם בגניבה  ונידון לעבות . הפעם אין האחים נותרים חסרי אונים כשיוסף אוסר את אחיהם (בראשית פרק מד )

(יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:

...

(טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:

אחרי מאסר שמעון "לעיני" אחיו, האחים מודים באשמתם אבל הם נוטשים את שמעון בכלא. הפעם אומר יהודה בשם אחיו "האלהים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני..." מעבר להודאה באשמה (מכירת יוסף) יש כאן גם נטילת אחריות ונכונות לנשיאה בעונש "הננו עבדים לאדני".

כאן מגיע ההבדל בין יהודה וראןבן לשיא. כנגד הגאוה והדגשת ה"עצמי" של ראובן מפגין יהודה מנהיגות של שיתוף ונשיאת אחריות בשיתוף. אבל את כובד העונש יהודה נוטל בסוף על עצמו (בראשית בפרשת ויגש פרק מד)

(לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:

יהודה נוטל אחריות  תוך שהוא מחנך את אחיו להשתתף עמו בנטל האשמה, אך  מוכן לשאת לבדו בעונש המתחייב, וזו האחריות אליה רוצה המקרא לחנך אותנו.

עשר בשביל שתתעשר

בפסקה מתוך מסכת תענית שבתלמוד הבבלי בה אני עוסק בשבועות האחרונים מובאים מספר סיפורים. מה שמעניין בהם הוא המבנה - צמד סיפורים, שלשה צמדים שכל צמד עוסק בחכם אחר. נפתח בצמד הסיפורים הראשון העוסק ברבי יוחנן. צמד זה נמצא בתוך קובץ קטן של חמישה מאמרים קצרים, בעצם חמש דרשות של פסוקים.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד ב

קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן.

בראש הקובץ מופיע "סימן" המורכב מחמש מילים. חמש המילים מציינות את ראשי הפרקים של הדרשות.

אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות,

שנאמר (תהלים קכ"ו) שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב,

ואין אפיקים אלא מטר, שנאמר (שמואל ב' כ"ב) ויראו אפקי ים.

במאמר הראשון (המסומן במילה "קבוץ") משוה רבי יוחנן בין יום הגשמים ליום קיבוץ הגלויות. הבסיס להשוואה הוא מדרש של פסוק המחייב לפרש את המילה אפיק כגשם, ולא כמשמעותו המקובלת , ערוץ או נחל. עם ישראל השב לארצו הוא כמו הגשם היורד בנגב. הגאולה של העם וארץ ישראל מושווית לגאולת העולם. רבי יוחנן מתיחס לקיבוץ הגלויות כל אירוע חד פעמי ולא כאל תהליך מתמשך.

ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו,

שנאמר (תהלים ס"ה) תלמיה רוה נחת גדודיה.

המאמר השני (שסימנו "גייסות") אומר שיום הגשמים גדול כי הצבאות אינם יכולים לנוע ולעסוק בלחימה, ועל כן הם נחים ביום הגשם. אף ששני המאמרים פותחים בצורה זהה "גדול יום הגשמים",  וצורת הדרשה דומה, מדרש מילה בודדת, כאן פשט הפסוק הוא שמשתמש במילה "גדוד" במשמעותה הפחות מקובלת, תלולית עפר, ואילו המדרש מפרש את המילה "גדוד" במשמעות המקובלת דווקא, כיחידה צבאית. המסר הוא שיום הגשמים הוא יום של שלום, של שביתת נשק. הוא נושא תקווה לשלום מתמשך. יום הגשמים הוא מעין קדימון לגאולה

 ואמר רבי יוחנן:

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין,

שנאמר (משלי כ"ה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.

הגשמים נעצרים בגלל אותם אנשים המתחייבים בפומבי לתת צדקה אבל אינם עומדים בהתחיבותם. הדרשה הפעם היא דרשת פסוק. לפסוק שני חלקים בחלק הראשון תמונת טבע שכיחה לצערנו בזמן האחרון, השמים מכוסים עננים, הרוח נושבת אך הגשם לא יורד. בחלק השני תמונת מצב חברתית שכיחה גם היא: אדם מבטיח הבטחת שוא לתת מתנה. פשט הפסוק הוא השוואה – האדם המתחייב לתת ואינו נותן הוא כמו סערת חורף ללא גשם, הרבה רעש הרבה תקוה ואחריה מפח נפש. אבל בהעדר מילת חיבור בין שני חלקי הפסוק שתגדיר את היחס בין החלקים, רשאי הדרשן לקבוע יחס של סבה ותוצאה. העננים והרוח מכזבים ואינם מביאים גשם בגלל אנשים המכזבים, מבטיחים לתת (צדקה) ואינם נותנים.  הגשם ואף הגאולה הנרמזת בשני המדרשים הקודמים, מתעכבים בגלל האנשים שמבטיחים ואינם מקיימים. 

ואמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב (=מהו שכתוב - בדברים י"ד) עשר תעשר ?

עשר בשביל שתתעשר!

המאמר הרביעי של רבי יוחנן מתבלט בחריגותו בפסקה כולה. .ראשית הדרשות הקודמות נאמרות בעברית ואין בהן אף מילה ארמית בניגוד לדרשתנו. שלושת המאמרים הקודמים סובבים סביב ירידת הגשמים, המאמר הרביעי איננו עוסק בגשם. יש קשר עניני למאמר הקודם – אם שם העוני בא לעולם בגלל מי שלא נותן כאן מובטח הנותן שיקבל שכר. אבל הדרשה הזו מבטיחה עושר ועושר איננו אידאל דתי. יותר מכך האם כל מי שנותן מעשר מרכושו מתעשר? לדרשה חריגה זו מתלווה סיפור:

 אשכחיה (=מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש (=לבנו הצעיר של ריש לקיש),

אמר ליה (=אמר לו): אימא לי (=אמור לי) פסוקיך!

אמר ליה (=אמר לו): עשר תעשר.

 אמר ליה (=אמר לו, בנו של ריש לקיש) : ומאי (=ומה פירוש) עשר תעשר? –

אמר ליה (=אמר לו): עשר בשביל שתתעשר. –

אמר ליה (=אמר לו): מנא (=מניין) לך? –

אמר ליה (=אמר לו): זיל נסי (=לך תנסה). –

אמר ליה (=אמר לו): ומי שרי לנסוייה (=והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא? והכתיב (= והרי כתוב - דברים ו') לא תנסו את ה'?

אמר ליה (=אמר לו): הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו,

שנאמר (מלאכי ג') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי

ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים

והריקתי לכם ברכה עד בלי די,

מאי (=מה פירוש) עד בלי די?

אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. –

אמר ליה (=אמר לו): אי הות מטי התם להאי פסוקא –  (=אם היית מוביל אותי לפסוק זה)

לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך. (=לא הייתי צריך אותך או את הושעיה רבך).

הסיפור הוא כולו דו שיח בין רבי יוחנן  לבנו של ריש לקיש. הצגת הדמויות יוצרת מתח. רבי יוחנן הוא המנהיג הדתי של יהודי ארץ ישראל, ומייסדו של התלמוד הירושלמי. ריש לקיש, או רבי שמעון בן לקיש, הוא חברו ולעיתים יריבו של רבי יוחנן. במסכת בבא מציעא (דף פ"ד עמוד א) מסופר כי ריש לקיש היה ראש כנופית שודדים. יום אחד פגש ריש לקיש את רבי יוחנן שוחה בירדן. רבי יוחנן מתואר שם כגבר נאה והוא מציע לריש לקיש שיקדיש את כוחו ללימוד תורה. בתגובה  ריש לקיש מציע לרבי יוחנן שיפנה את יופיו לנשים. רבי יוחנן מציע לריש לקיש לשאת את  אחותו, אותה הוא מתאר כיפה ממנו, אם יסכים לעבור הסבה מחיי פשע לבית המדרש. ריש לקיש מסכים , רבי יוחנן מלמדו מקרא ותלמוד והוא הופך לחכם ובר פלוגתא של רבי יוחנן. יום אחד דנים בבית המדרש בדיני טומאה של סכין וכלים דומים, ופורץ ויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן מציין בבוז כי שודד לשעבר מתמצא בסכינים וריש לקיש נעלב ומטיח ברבי יוחנן שאין הבדל בין חיי הפשע לבית המדרש אם בשניהם הוא נקרא שודד. רבי יוחנן נעלב גם הוא וטוען שהוא אשר עשה מריש לקיש "גברא רבא". בעקבות העלבון של רבי יוחנן מת ריש לקיש, לאחר שרבי יוחנן ממאן לבקשת אחותו, אשת ריש קיש, להתפלל עליו ולמנוע את מותו. אחרי מות ריש לקיש מגלה רבי יוחנן שחבריו מסכימים לו תמיד ואף אחד לא מעז לחלוק עליו.במאוחר הוא מבין שהמחלוקת עם ריש לקיש הפרתה את לימוד התורה ועתה כשהוא מוקף ביס-מנים אין הוא יכול ללמוד כראוי. מרוב צער הוא חולה ומת.  הסיפור שלנו קשור לסיפור ההוא מבבא מציעא, כפי שנראה בסוף הסיפור השני בצמד.  תחילה נתעכב על הסיפור הראשון במסכת תענית.

המפתח להבנת המסר נמצא בפסוקים, ליתר דיוק,במתח שבין פשט הפסוק והמדרש.  

כאמור יש כאן דו שיח בין רבי יוחנן, ראש החכמים  ובנו הצעיר של ריש לקיש, ה"ינוקא". רבי יוחנן כדרכו של מורה מבקש מה"ינוקא" לומר לו את הפסוק שהוא לומד. הפסוק הוא מדברים י"ד, כב:

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:

הינוקא מבקש מר' יוחנן את פירוש הפסוק, וזה מפרש ברוח הדרשה שהובאה למעלה "עשר בשביל שתתעשר". צריך להבין ששאלת הינוקא איננה לפירוש המילים. ברור לכולם מה משמעות "עשר" ומה משמעות "תעשר". שאלת הינוקא וגם הדרשה מבוססת על כפל הפעלים "עשר תעשר". בספר דברים יש מספר פסוקים שיש בהם כפל פעלים למשל (דברים כב, ד) :

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

כפל המילים נועד להדגיש את החובה להקים את החמור בניגוד לנטיית לבו של האדם להתעלם ולעסוק בעניניו שלו. באותה מידה "עשר תעשר" משמעותו אתה חייב לתת מעשר ללוי או לעני גם אם חבל לך על הכסף שילך לפרזיטים של המקדש או לבטלנים שלא עובדים. רבי יוחנן בדרשתו מבטיח עושר תמורת מעשר. משחק המילים מעיד שרבי יוחנן היה קופירייטר טוב.   כבר הצבענו קודם על הבעיה המוסרית של דרשה כזו, אף כי היא יכולה לסייע בגיוס כספי המעשר. הינוקא תוקףאת הדרשה בטיעון הילכתי, יש כאן איסור תורה מפורש (דברים ו, ט"ז)  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

אסור להציב תנאים לקיום מצווה,זה בדיוק מה שדורש רבי יוחנן. הוא קובע מדד לקדוש ברוך הוא , את מי צריך הא-ל להפוך לעשיר. 

תשובת רבי יוחנן היא שכבר הנביא מלאכי קבע מפורשות שבעניין מעשרות  מותר לנסות את האל (מלאכי ג,י):  הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

את הבעיה ההילכתית אולי פתר רבי יוחנן אך הבעיה המוסרית נותרה בעינה, האם נכון להלחם בחמדנות על ידי עידוד החמדנות? הדרשה לא נגמרת בזה יש כאן עוד נספח קצר :מה פירוש "עד בלי די"? עד שיתיבשו השפתיים מלומר "די"! במבט ראשון עוד משחק מילים מבריק, אבל למה הוא נדרש? ברור שהנביא מבטיח ברכה ללא גבול, ברכה אין סופית. למה צריך מדרש? ומה אומר בדיוק אומר המדרש? שתתעייפו ויתיבש לכם הפה מלומר "די"? אם זו "ברכה" מי רוצה לומר "די"?! נשים לב שדרשת "עד בלי די" איננה חלק מדרשת רבי יוחנן, היא נמסרת בשמו של חכם בבלי, רמי בר חמא  המצטט את רב, זו הערה של עורך התלמוד הבבלי, והוא "מביא אותה בהפוכה" לרבי יוחנן. עודף של טובה הוא קללה, ולכן צריך לומר "די". אסור לעודד חמדנות, גם אם המטרה היא לאזן את תקציב הישיבה.  חמדנות היא מידה רעה . 

אבל לינוקא יש תשובה אחרת. הוא עוקץ את רבי יוחנן המשחק במילים בעוד שהנביא אומר דבר מפורש. אחרי שקוראים את הנביא מלאכי  לשם מה צריך מדרש "עשר בשביל שתתעשר", שמחריף עוד יותר את הבעיה המוסרית ? נראה שבדיוק על השאלה הזו יענה הסיפור הצמוד השני.

ותו אשכחיה (=ועוד מצאו) רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש

דיתיב (=שישב) ואמר (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

יתיב רבי יוחנן וקא מתמה (=ישב רבי יוחנן והיה תמה);

אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי (=אמר האם יש דבר בכתובים)  דלא רמיזי באורייתא? (=שלא נרמז בתורה)-

אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי (=אמר לו האם דבר זה לא נרמז)?

והכתיב (=והרי כתוב- בראשית מ"ב) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר

מה זאת עשה אלהים לנו.

דל עיניה וחזא ביה. (=הרים עיניו והביט בו)

אתיא אימיה אפיקתיה, (= באה אמו והציאה אותו)

 אמרה ליה: תא מקמיה (=אמרה לו צא מלפניו),

דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך (=שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך).

בסיפור השני רבי יוחנן כבא איננו מבקש מהינוקא לפסוק את פסוקו, אולי הוא חושש ששוב הינוקא לא יתפעל ממשחק מילים מבריק. אבל הוא מאזין ושומע את הינוקא  לומד פסוק ממשלי. מתפתח דושיח קצר שמיד נלמד אותו לעומקו, אךבסופו נכנסת אם הינוקא ומוציאה אותו כשהיא מסבירה את מעשיה:"שלא יעשה לך כמו שעשה לאביך". זו הפניה ברורה לסיפור רבי יוחנן וריש לקיש שבמסכת בבא מציעא. עכשיו צריך לבחון את הקשרים שבין הסיפורים.

הינוקא לומד את הפסוק (משלי יט ):(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְקֹוָק יִזְעַף לִבּוֹ: משמעות הפסוק היא שהאדם בטיפשותו תועה וסר מדרכו, אך הוא איננו מבין איפה וכיצד תעה. במקום לחפש את הטעות במעשיו הוא אשים את הקדוש ברוך הוא.  רבי יוחנן תמה אך תמיהתו לכאורה איננה קשורה לתוכן הפסוק . מה שמפריע לרבי יוחנן הוא איך הרעיון שהפסוק לא נרמז בתורה. השאלה הזו מחזירה אותנו לסיפור הראשון. אם בסיפור הראשון לגלג הינוקא על רבי יוחנן שמתאמץ לדרוש מה שמפורש ברור ופשוט בנביא, עכשיו אנו רואים שלרבי יוחנן יש שיטה – לא יתכן שרעיון יאמר על ידי נביא או סופר מקראי מבלי שנאמר תחילה  בתורה. כביכול הנביא מלאכי שואב את הסמכות לומר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת..." רק בגלל הדרשה "עשר בשביל שתתעשר". גישה סמכותית כזו מגבילה מאד את חופש המחשבה והיצירה. כל רעיון חדש חייב לעבור את הביקורת של  גורם סמכותי.

הינוקא שומע את תמיהתו של רבי יוחנן ומצטט לו פסוק מספר בראשית.  בפסוק תמהים אחי יוסף  מה עשה להם הא-לוהים ואינם מעלים בדעתם שהמושל המצרי שעומד לפניהם הוא האח שזרקו לבור ומכרו לעבד.יותר מכך מכירת יוסף היתה תגובה לחלומות הנבואיים אותם סיפר יוסף לאחיו. הפסוק של הינוקא  נוגע  גם בעית הסמכותיות וההשתקה של הנביא וגם באשמת אחי יוסף במכירת אחיהם. בכך פוגע הינוקא בנקודת התורפה של ר' יוחנן. הוא השתיק את ריש לקיש בתלונתו הצודקת על עלבונו והוא גרם את מותו. הוא גם הפך את אחותו לאלמנה ואת הינוקא ליתום. הסיפור חושף בפנינו את פגמיו של עולם בית המדרש- סמכותיות ומשחקי כבוד, השתקת יריבים, אכזריות והתנכרות למשפחה.

רבי יוחנן דורש "עשר בשביל שתתעשר". לריש לקיש הוא משיא את אחותו וחושב שבכך הוא עשה אותו ל"גברא רבא" ועכשיו מותר לו  להעליב אותו בפני כל סגל בית המדרש  ותלמידיו.  

מוסר השכל:

צריך לדעת לתת,  צריך לדעת גם לקבל אבל אסור להתנות את  הנתינה בקבלה.

לא כל מי שחולק עליך רוצה לפגוע בך. כולנו צריכים ללמוד להאזין לדעות אחרות ולא לסתום פיות.

אם עזרת לחבר או חברה אין פירושו שקנית אותו, אסור לפגוע בזולת לא חשוב כמה קדמת את הקריירה שלו.

עשר(י) בשביל שתתעשר(י) ?? כן בהחלט, חווית הנתינה מעשירה כל עוד אינך מצפה לתמורה בממון!