עליית הגג

בחלום הראשון אתה אתה שוכב על מיטה ורודת סדינים, מיד אח"כ מגיע הבזק לא אמיתי, אני כביכול בלתי נראית בצד, אתה אומר לה מילים שנראות כ"כ אמיתיות מהצד אבל משהו בתוכי כאילו יודע שכל זה לא אמיתי, שכל זה חלום, אבל תוך כדי שינה אני מרגישה את הלב שלי מתפחלץ, עם כל מילה שאתה אומר לה, כל נגיעה שלך וליטוף של שערה בזמן שהיא מחייכת אליך מלמעלה, כל המאמץ שלך לגרום לה לאושר.

ומשהו בי נמחץ, אך לא מעיר אותי, משהו כואב ואמיתי, ותוך כדי החלום אני גם מבינה, שאם אני אמשיך כך, אולי זו לא תהיה היא, אולי לא תהיה שלה, אבל ככה, גם אף פעם לא תשאר שלי.

אח"כ אני מתעוררת, דמעות שקופות הצטברו לי בגרון ואני מעדיפה לברוח שוב ולישון.

החלום השני מוזר והזו ביותר על כך שיש לך תסמין מוזר ביותר בו אתה מעדיף לעשות את צרכיך בחוץ ולא בבית הורי, אני רודפת אחריך לתוך ארון חשמל קטן, שם אתה מעדיף לשבת בכדי לא להכנס לבית הורי, מה שיותר מצחיק, זה שבתחילת הרחוב עומד לו בעלה של יעל והוא כביכול בדרך לבית הוריי כי אתה או הם הזמינו אותו, בכל מקרה, אני צועקת עליך בזמן שאתה בארון חשמל הזה, ואתה צועק עלי בחזרה, כשהוא כבר מגיע אתה יוצא בסופו של דבר, אני נכנסת לחדר שלי בסערה ונועלת את הדלת, אבל איכשהו, בלי ששמעתי בכלל, אתה מופיע מאחורי, אתה אומר מילים ממש פוגעות ויוצא מהחדר, ואני נשארת המומה ויושבת מאחורי הדלת, הבעל של יעל למטה, ואני סוגרת את עצמי בחדר של אחותי, אמא שלי באה לקרוא לי ללמטה כי זה כביכול לא נעים ואח"כ אתה בא וממשיך לפגוע. אני יושבת מאחורי הדלת של אחותי, מנסה לסגור את הדלת בכל הכוח כדי שגם לכאן לא תצליח להכנס, ובוכה.

ואז זה נגמר, התעוררתי בלי שום הקדמה, מצפה להארה שתסביר לי את פשר העניין.

רק בחלומות אתה עוד פה.

אני יודעת שזה זמן לא טוב, שמהשבוע הזה אתה כבר הרוס למרות שאפילו המצב עצמו עוד לא התחיל, אני יודעת שאתה חושב שאני לא מבינה,  אני יודעת שאתה כואב.

אבל גם לי כואב, מהמילים שלך, מההתנהגות שלך, מהעצבים שבאים במהירות מפתיעה, מדברים שלא חשבתי לעצמי שתאמר אי פעם ופתאום אני מגלה כמה שריטות הם פוצעות בי ומשאירות בי סימן, כמה בלי מגע אתה יכול להשאיר בי צלקות מכאיבות וזכרונות עצובים.

ותאמין לי שאני יודעת שאני אשמה, אני לא צריכה שתזכיר לי את זה כל הזמן, ההורים שלי וייסורי המצפון שלי עושים את זה מספיק בלעדיך, תאמין לי.

אבל אתה בורח, מעדיף לתפוס מרחק, להישאר כמה שיותר רחוק, לבוא כמה שיותר מאוחר, לשלוח הודעה אחת ביום כדי להראות שאתה קיים ואז לשכוח.

ואני מנסה, באמת שאני מנסה.

אני מנסה להיות כל מה שאמרתי לך שאני לא יכולה, וכבר לא אכפת לי שאני מרגישה ששום דבר מעצמי האמיתי לא נשאר, העיקר שאתה תהיה מאושר.

ואני מרגישה שהכל ממני אובד, כל הרצונות והחלומות והתסריטים והספרים והמוזיקה והאהבה, הכל הולך כדי שאתה תקבל מה ומי שאתה רוצה, כדי שתזכה, כדי שיהיה לך באמת מה שרצית עוד מההודעה ההיא ששלחת לי פעם, אולי אני אהיה היא, ואני לא אהיה אני, אבל זה מה שאתה רוצה. מישהי שתשמח בה.

משהו בי חופר מתחת לעור. אני כבר לא יודעת מה זה. הפסקתי לנסות לגלות. אולי זה מה שהיה בי פעם, אולי מה שאהיה בעתיד, מה שבטוח, שאין בי כלום עכשיו.

אני הוזה.

אבל אני עוד רוצה. רוצה אחרת.

רוצה להיות אני של פעם, רוצה לראות אותך כמו שהיית פעם, לפני הרבה זמן, שעוד התנדנדת לצידי בנדנדות, שהיינו יושבים שעות ומדברים על שטויות ושומעים ביחד "רשת ג'", שלא פחדתי מכלום, שלא הייתי צריכה להסתתר מהכל, להיות מובכת מהכל ולהרגיש כ"כ נורא, להיות באותה תקופה של אחרי הרע ולפני הטוב ממש, להיות בשבתות ההן שטיילנו ביחד, שרצינו לטייל ביחד, שסתם ישבנו על דשא, שהדבר הקטן ביותר הלהיב אותי, להיות באוטובוס חזרה הביתה מת"א ולקוות שהפעם תשאר ולא תרד בתחנה שלך ולהיות מאושרת שאתה נשאר ושאתה תהיה עוד יותר מאושר כי גרמת לי אושר.

בתקופה הזאת האושר נדמה לי כרחוק כ"כ, במרחק נצח מאיתנו, כואב לי הרבה ולא מספיק שאני כבר לא יודעת מה איתנו אני גם לא יודעת מה יהיה איתי, מה אני הולכת לעשות עם העבודה והמבחנים ועם השנה הבאה והעבודה, ועם עצמי בתור עצמי.

אני אבודה, הכי אבודה שאפשר, ומה שהכי עצוב, זה שהכל מסביב אובד ביחד איתי, גם אתה, ואין לי כלום, שום דבר, שאוכל להחזיק בו.