עליית הגג

טוב, עצם זה שהכל נראה כ"כ שונה מסביר על כמה זמן לא הייתי פה.

אלוקים יודע מתי זה השתנה, ובעצם, מה זה משנה בכלל.

אני אפילו לא יודעת למה חזרתי, אולי כי זה תמיד בוער באצבעות אבל אין למי, ואין בעצם גם למה.

אז אולי בגלל זה אני פה, כדי לדעת שגם אם אין אף אחד שקורא, וגם אם אין לזה מטרה, זה עוד איפשהו, עמוק בפנים, קיים.

משהו בי, לא מרגיש טוב. ויש לי הרגשה שזה מעבר למחלת הנשיקה שתקפה אותי לא מזמן.

אולי זה בגלל כאבי הראש שמפילים אותי ארצה, אולי זה בגלל הדם שאני מוצאת באף, אולי זה בגלל ההרגשות המוזרות האלה והתחושה הפנימית הזאת של משהו לא בסדר, ואולי, אולי זו סתם הרגשה מוטעית. גם ככה אף אחד לא רוצה לבדוק את זה לעומק וכנראה יש לזה סיבה.

אני לא מאושרת, ואני מרגישה שאני טועה בכל הדרך הזאת, מה שבטוח, זה שאני תקועה, וזה לא משנה שיש לי עבודה[ועזבו את זה שאני מתה לעזוב אותה [היי, למי את כותבת "עזבו"? אף אחד לא קורא, שכחת?!]), כי אין לי כלום חוץ מזה, אני מרגישה שפשוט שאין לי חיים, כי אין כלום שממלא אותי בין לבין, וכבר אין דבר שמעניק לי השראה ומספק אותי, אני תקועה בין חולשה ענקית, עייפות לא נורמלית, שינה בלתי פוסקת ועבודה שלא נגמרת, וזהו, בלי שום דבר באמצע, אין אף יום ששונה מאתמול וגם מחר לא יהיה שונה, אולי יהיה לי כח לפתוח את המחשב, אולי לא ואז אתעדכן קצת מהאייפוד ואז אסגור את הכל ואלך לי לישון ואקום שוב ב1 בלילה או ב4 בבוקר[תלוי במצב של רוח של המעסיקים] ואלך לעוד יום של עבודה ואחזור ממנו מותשת ועצבנית ואלך לי לישון ואגיד "שלום" עייף  ואז אפול שוב אל זרועות השמיכה ואקום שוב אל עוד יום חסר מעש.

אז מה כבר יש לי, ובשביל מה לקום בכלל?

אני חושבת על היום הולדת שלי, לחשוב שפעם ציפיתי לה כ"כ, חיכיתי כ"כ להגיע לגיל הזמן ואפילו שאני יודעת שאחריו זה יהיה מן ואקום גדול שכזה, כי אחריו זה רק זקנה[ולא משנה שאני כבר מרגישה זקנה מזמן], אני כמעט וכבר לא מתרגשת, גם כי אני יודעת שלא יקרה בו כלום וגם אם יקרה יש לי הרגשה שאתאכזב כ"כ, כי שהייתי קטנה היו לי ציפיות, וכשיש ציפיות, לפחות אצלי, אני תמיד מתאכזבת. ובכלל, אני מפחדת, מפחדת להגיע ליום שאחרי, לשבוע שאחרי, לחיים שאחרי, לדעת שכלום כבר לא יחזור ואין טעם ממש להמשיך להלחם, כי אפילו אם השגתי משהו שאחרים עוד לא השיגו, עדיין לא הגשמתי אף מטרה ואף שאיפה, ואני אפילו לא בדרך לשם, ואפילו לא קרובה, אני רחוקה כמזרח ממערב, כי אפילו את הכח לקום אין לי, וכדי להגשים משהו צריך קודם כל לקום, אח"כ לעשות.

אין מה להגיד, נתקעתי.

שאלוקים יתן לי את הכח, או אפילו סתם את התקווה.