עליית הגג

אני לא מבינה, באמת שאני פשוט לא מצליחה להבין.

והו, כמה שאני מנסה.

אלף שיחות שישבתי מולך, גיליתי לך לפעמים דברים שעוד לא גיליתי לעצמי, גילית לי דברים שלא האמנת על עצמך, הספקתי לשבת מולך ולצידך, הספקתי לחשוף אצלך רגש, הספקתי להפגע ולפגוע בחזרה, הספקתי לחוות איתך שתיקות ואכזבה.

אבל הפסקתי להבין.

[ולאן, אין פה טעות.]

כמה עוד אפשר?

לשתוק, לפגוע, לאכזב?

ומה עשיתי?

ולמה זה כואב?

אמרתי, כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח לי פתח קטן, כחודו של מחט, אבל כל מה שעשית זה להרוס, בעוד שאני באה במטרה לבנות.

ושאלתי אותך, למה, ושוב ענית בשתיקה, מה שאף פעם לא הייתה הדרך שלך.

אז למה דווקא עכשיו אתה בוחר לשתוק?

יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול,

יש לי עוד הרבה תשובות שלא יענו כדי להבין,

יש לי עוד הרבה לנסות,

יש לי עוד הרבה לשכוח.

אבל אני לא, אני לא מצליחה.