עליית הגג

כמה פעמים ביום הלב שלך יכול להשבר?

כנראה, שאין לזה גבול.

וגם זה, אפילו עצם הידיעה הזאת, שוברת אותי.

ואפילו לרסיסים שלי, כבר אין מקום, לגדול ולצמוח ביחד, לעלות מן השברים.

הראש כואב לי, העיניים נעצמות, ואין מה שמחזיק אותי יותר.

אז למה שווה כל הקיום כזה.

האם יש בכלל יעוד בעולם.

ואם אתה כ"כ רחוק ממנו, אז למה להשאר קיים.

האורות סגורים הלילה, אפילו הירח כבר לא מאיר,

השחור גם מכסה את כל מה שיש באוויר,

והלב שלי נשבר לו, פיסה אחר פיסה,

ואתה לא תראה איך העשן אותי כיסה.

תחזרי הוא מבקש, אין עם מי לדבר,

והוא לא מבין שקודם צריך לחיות,

אז אני עוזבת, במקום לחזור אני בורחת, זה הכי קל,

כדי לא לראות את כל מה שאשאיר מאחור.

שמשהו ימלא לי את הריאות באוויר, כי הוא אוזל.

אני מרגישה אותו ברוח, מתנפץ בחלל הריק.

שמשהו יעצור את הזמן,

כי אז אולי יפסק גם הכאב המתמשך הזה.

שמשהו יחזיר אותי אחורה,

ליום האחרון שבו חייכתי באמת, אפילו אם אני לא זוכרת מתי זה קרה.

שמשהו ישאר כאן,

כדי שלא אצטרך לחוות עוד פרידה.

ואם זה נחשב לשלם עכשיו,

אז אני לא רוצה לדעת איך זה מרגיש כשזה באמת נשבר.