עליית הגג

"נגבי את הדמעות,

 אף פעם אין פרידות שמחות"

אני שואלת את עצמי מה שונה הפעם, הרי הלב גם ככה שבור, אז עוד רסיס שהתנפץ לאוסף, שום דבר כבר לא השתנה, וגם מחר, הכל יחזור על עצמו, אותה הגברת בשינוי אחרת, עוד מישהו אחר שידפוק על הדלת, ואני כמו תמיד, אתן להכנס, כי אני לא יכולה אחרת, כי לא למדתי ברוב תמימותי לא להאמין לזרים, לא להאמין לאנשים בכלל.

ואני אפתח את הלב, עד שאשתגע, עד שאתגעגע, עד שאתאהב ברגע, עד ששוב אצא עם פגע.

ואז הדלת תטרק, ואני עוד אשב שם, אחכה לפתרון, להסבר, למשהו שישלים את החסר, במילים, בי.

ולא אמצא, כי אף אחד לא יפתח את הדלת בחזרה.

וזה לא יעבור לי, וזה לא עובר, שנים אני עוד מנסה להשלים את החסר, של משפטים אבודים, של מילים אבודות, רגשות אבודים, עמודים בלי דפים.

אז למה אני ממשיכה לחפש, ולבטוח, אפילו כשנגמר לי הכוח, אפילו שהפצע עודנו פעור ומדמם, אפילו שהכל כבר ריק בפנים, שיש שמות אך אין פנים.

"והם עוברים בי שלב שלב,

 מי שהייתי, מי שעכשיו,

 כל הפנים והשמות, כולם,

 כל הדברים שהם לקחו איתם"

אני זו שלתמיד זוכרת, אני זו שאף פעם לא שוכחת.

ברוב טמטומי הכל תמיד נשאר תקוע בראש, בלב, בכל מקום, תקוע, הדם עוצר ולא ממשיך הלאה, הכל בי דומם, רמזור אדום, ואין מי שיתניע, יתקדם, ימשיך הלאה, אין בי תו שיתנגן מעצמו, אין בי וריד שיוביל הלאה, אין בי כדורית דם שתקום ותצדיע, אין בי שריר שינוע ויתניע

ואני נשארת ככה, תקועה, עומדת במקום, מחכה לתשובה, שאף פעם, אף פעם, אף פעם, לא תבוא.

ואיך כתוב בספר?

"אל תדאג, רוני רון,

 זה סופו של כל בלון"

רק על עצמי לספר לא ידעתי,

סודותי כתובים באבן.

לחשוב שפעם עוד האמנתי שאפשר לאחות שברים,

שאפשר להדביק מחדש.

ובסוף, כמו תמיד, הכל התגלה כהבל.

רק על עצמי לספר לא ידעתי,

הגישה לספרים אסורה,

שורות שורות של מדפים נותרו רק בשבילי,

כדי שאקרא ואחר כך דף אחר דף יקרע.

רק על עצמי לספר לא ידעתי,

מכתבים שנכתבו נשזרו באפר,

שמות, מילים, תאריכים שאבדו עם הזמן,

עפו ברוח,

לא השאירו לי רגע לנוח.

רק על עצמי לספר לא ידעתי,

אחרים מילאו את התפקיד,

המציאו לי משחק,

גרמו לי לאמץ אני חדש,

שאף פעם לא התאים. תחפושת.

רק על עצמי לספר ידעתי,

דברים שנכתבו ונחרטו,

דברים שאף אחד בהם לא האמין,

ונטבעו, אך טבעו בי עמוק עמוק.

אף אחד לא נתן להם להחמק.

ואלך אל המדף,

ואוציא עוד מכתב,

שפעם כתבת,

היום כבר שכחת,

ואולי אמצא שם דברים,

אחרים, מוזרים,

שרצית לומר,

אך שכחת להגיד.

רק על עצמי לספר ידעתי,

אני, עצמי, ואנוכי.

כל מה שבפנים,

אבל לא העפתם מבט פנימה,

להסתכל, להציץ, להאמין.

אני זו שאספתי מחדש את השברים,

ולא הייתי צריכה להמציא,

הדבקתי את עצמי מחדש.

רק על עצמי לספר ידעתי,

הסיפורים שלכם כבר נכתבו,

הדמעות שלי כבר נרטבו,

אבל בסוף, בתוכי,

נולד סיפור חדש.