עליית הגג

כבר אחרי חצות, ועוד לא כיבו את הירח.

אבל האור שבי, אולי כן קצת כבה לו.

אני מוצאת את עצמי קצת שונה עכשיו, חווה חוויות שמעולם לא חוויתי, מנסה לגעת נגיעות קטנות בדברים שאף פעם לא נגעתי.

ועם זאת, יש בי ריח שדבק בי, נעים-לא נעים, של רחבת ריקודים במסיבת חתונה.

ועם זאת, יש לי טעם בפה, ושאריות בקיבה, של לגימות קטנות ממשקה לא מוכר.

ועם זאת, יש בי חיוך על הפרצוף, כזה שנדבק, מעוברים ושבים, כזה שנשאר, כזה שמחפש מצלמה.

ועם זאת, יש בי עצב בלב, כזה שכואב, ששורף, כל מה שבא.

זה היה מרגש שומח, לראות את החתן והכלה, את השמחה על הפנים, את החברות והחברים, להיות לצידם, לשמוח איתם, כמה כיף זה היה לרגע להיות שלם בשבילם.

ואז, ברגע שישבתי על הכסא, חושבת לעצמי, אני נזכרת, ולא מאושרת.

כי אצלי זה אחרת, ולא במובן של עצוב, פשוט במובן של חסר. לא שלם. לא מה שרציתי, שקיוויתי, שחיכיתי לו כ"כ, זה היה לרגעים מסויימים אפילו סתמי, ולא שם, ולא קיים.

ואולי זכרוני סתם מעורפל.

על רחבת הריקודים אוספים עכשיו שאריות, של בועות סבון שירדו מהגג, של עשן שנולד מהרצפה, של אורות זוהרים, של שרשראות וצמידים, של מגנטים אבודים, ופיסות, קטנות קטנות, שבמקור הן גדולות גדולות, של אושר.

ועכשיו בא אלי, עייף ותשוש, מכסה את כולי, אט אט, העצב.

כי רחוק לי, רחוק לי עכשיו.