עליית הגג

לעיתים, אני מרגישה כ"כ לבד, אפילו באולם מלא אנשים, אך ריק מתוכן.

משהו בי רודף אותי, מנסה להגיע לנקודה שלמה ולא מצליח, תמיד הייתי גרועה בקבלת החלטות.

אז אני מושכת את הזמן, עד אין קץ, הרי אין שום דבר ואין אף אחד שמחכה לי, ולי, אין על מה להלחם.

יש ימים שעוברים בדממה, מתכלים אט אט אל תוך השקיעה, נשרפים עד העצם, עוד לפני שהספקתי לומר עוד מילה של שקט, עוד לפני שמצאתי מנוח.

ויש ימים, בהם אני מתרוצצת עד בלי די, מרגע שהיום עולה לו עד אל הירח שזורח מעלי, ואני חוזרת מאוכזבת, בלי צל של חיוך על פני, וסוגרת את הדלת מאחורי, ואין מי שינחם, אני שומעת את האמירות ה"אמרתי לך" מהאוטו עד החדר, ואני כ"כ כפופה בפנים, אבל עומדת זקופה בחוץ, אסור לי להראות שעוד פעם נפלתי.

ואני ממשיכה את היום ההוא, עד שמגיע הבוקר שאחריו, עד שהשמש זורחת ומראה לי יום אחר, ואני רק מתפללת שיהיה טוב יותר, נזכרת בנוף שניבט לי מהחלון, מקווה שיהיה משהו שיהיה טוב אלי, טוב איתי.

מרגיש לי שאין אף אחד בצד שלי, ואני סופגת את ההאשמות, אפילו מאלה שלא יודעים בכלל מה קרה, הם באים אלי וצועקים, ומתאכזבים כל פעם מחדש, אפילו שלא עשיתי דבר.

ויורדות לי דמעות, אולי של עצב, אולי של פחד, אולי של כשלון, אולי הכל ביחד.

אבל אף אחד לא ידע שבכיתי, כי הלילות לי הם המפלט, בזמן שכולם ישנים.

ואני לא אסגיר את הפחד, ואתם לא תדעו שנפלתי, שהייתי בצד השני.

כי כשיעלה הבוקר החדש, כמו בכל יום שלאחריו, אני אצא אליכם מחייכת, ואחרת, ואף פעם לא אראה לכם מה מסתתר אצלי בלב.

אל תשאלו, מה שעובר עלי.

זה פתאום נפל עליה
ושינה את כל חייה
שינה את כל חייה
מן הקצה אל הקצה

ועכשיו קודרים שמיה
עננים ירדו עליה
ושינו את כל חייה
מן הקצה אל הקצה

ואני חושב עליה
אף פעם לא יודע
אף פעם לא יודע
אם לבוא או לא לבוא
כשאני כבר בא אליה
נוגע לא נוגע
מביט אל תוך עיניה
ורואה את התשובה

ושוב עולה הבוקר
שוטפת את פניה
לובשת חיוכיה
יוצאת אל החיים

היא חורקת בשיניה
מסתירה את דמעותיה
מאפרת את עיניה
וחוזרת לחיים

ואני חושב עליה
ואף פעם לא יודע
אף פעם לא יודע
אם לבוא או לא לבוא
כשאני כבר בא אליה
נוגע לא נוגע
מביט אל תוך עיניה
ורואה את התשובה