עליית הגג

יש רגעים, בהם ללב שלי אין חומות, הוא נפתח ישר, בלי כל התראה מראש, פשוט פותח את השערים ונותן לכל להכנס, כניסה חופשית, רק תבואו.

חיכיתי בתחנת האוטובוס הישנה, מחכה למונית שירות, אוטובוס, כל דבר אחר שיגיע ורק יקח אותי מכאן כבר, אין לי כוח לחכות יותר בשמש הקופחת הזאת.

אחרי כ-5 דקות הגיע אוטובוס, כמעט מלא עד סופו, מקומות אחרונים בסוף, הלכתי אחרי שבקשה נפשי - מקום לשבת, כיתתי את רגלי בין הכסאות המוזיקליים, לא רוצה להשאר לעמוד, ולבסוף, מישהו קורא לי, רואה אותי עוד מרחוק, אני מתקרבת אל הספסל האחרון, היכן שהוא יושב ומפנה לי מקום על ידו, על יד חניך שלי לשעבר, אחד שהיה מיני רבים, אבל היה בין הקרובים ביותר.

הוא שואל לשלומי, ואני נזכרת בו, מפחדת שפתאום הוא יתנהג בילדותיות המוכרת לו ויעשה עלי תרגילים שכבר עבר זמנם, טריקים שכבר שכחתי איך לברוח מהם, איך להזכר בהם.

אבל הוא לא. הוא כבר לא מתנהג בילדותיות של פעם, אפילו שהחיוך הגדול עדיין נסוך על פניו, אפילו שהוא עדיין צוחק אל מולי.

אני שואלת אם הוא חוזר עכשיו מבית ספר, הוא עונה שלא, שהוא בדיוק בדרך חזרה מצו שני.

אני קצת בהלם, אני נזכרת כמה חניכים בודדים הלכו לצבא מהמקום בו שירתתי, בודדים מאוד, המקום הזה נתפס בצבא כמקום קשה מאוד, ורק יחידי סגולה מתקבלים לשם, אחרי מלחמות קשות מול הצבא, ואם רוצים קרבי? אז בכלל, יש סיכוי שהמלחמה תמשך יותר משנה, וגם אז, אף אחד לא מבטיח לך סיכוי.

רק שניים הצליחו להתקבל לקרבי בשני המחזורים שעברתי שם, רק שניים, ועוד שלושה בערך שהלכו לצבא בכלל.

אני נזכרת בשיחות איתו, תמיד הוא אמר לי שהוא לא רואה את עצמו בצבא, לא מתאים לו, רוצה להנות מהחיים, להשאר ילד, לברוח, מה לו עכשיו ולצבא ומי יקבל אותו בכלל, אין לו כוח למלחמות האלה, ואני תמיד ניסיתי להסביר לו, שהוא חלק ממשהו יותר גדול, מעם, מארץ, ממדינה, מכולנו, ושיש כאלה שאפילו מתנדבים לצבא, רוצים את הזכות הזו, כי זו חובה להגן על המדינה בארצנו, אבל זו גם זכות, לרוב, הוא ביטל את דברי בהינף יד, אפילו לא ידעתי אם הקשיב, חשבתי שהוא מוותר לעצמו, כבר מעכשיו.

ועכשיו, הוא יושב מולי, חוזר מצו שני, ואני שואלת אותו, מה קרה, איך פתאום הוא הולך לצבא, והוא עושה לי כזה פרצוף של לא יודע מה להגיד, ואני שואלת אם הוא רוצה את זה, והוא אומר לי שכן, ואז קצת נרתע, עדיין מפחד קצת, ואז הוא שוב חוזר ואומר שהוא רוצה, שדעתו השתנה, והוא מסתכל עלי במבט קורץ שכזה, ויש לי הרגשה, אפילו קטנה, שגם לי היה חלק בהחלטה.

אח"כ הוא פונה אלי, שואל אם יש לי פייסבוק, שהוא מחפש אותי כבר כל כך הרבה זמן ולא מוצא אותי, ואני ישר שואלת איך הוא מאיית את שמו ומבטיחה שאשלח לו בקשה עוד היום, והוא, עושה חיוך מאושר, מבקש שאבטיח.

הוא יורד כמה תחנות אחרי שעליתי, יורד במדרגות, עובר ברחוב, ומסתכל עלי לאורך כל הדרך, ואני עליו, לבסוף, כשהאוטובוס עולה כבר במעלה הרחוב ועומד לפני פניה, הוא מנופף אלי עם חיוך גדול, וצופה בי עד שהאוטובוס מסיים את פנייתו וכבר אי אפשר לראות דבר.

ולי, קשה להסתיר את החיוך, על זה שהוא זכר אותי כך, על זה שהוא קרא בשמי בקול גדול כדי שאבוא לשבת על ידו, על כך שהוא הולך לצבא, ואולי אפילו יש לי חלק בזה, על החיוך שעלה בו, על החיפוש שלו אחרי.

אני באמת מתרגשת, ואני נזכרת, בנער הצנום הזה שהבטיח לי בגיל 14 שהוא לא יחזור יותר לעשן סיגריה, רק בשבילי, והוא נפל הרבה פעמים, אבל אני בטוחה שהוא עוד יקיים, על הילד שהיה מפוחד, שלא היה לו אף חבר בתחילה ואני באתי ולחצתי לו את היד ראשונה, על הילדון ששיחק איתי במחיצות מוח, לחיצות ידיים, שולחן כדורגל, סנוקר וביליארד, ותמיד ניסה לגרום לי להפסיד, אבל כשבקשתי עזרה, הכי קטנה, הוא היה שם, כדי למלא כל בקשה שאבקש, ואני נזכרת בסוף השנה ההיא, גם, בנער המתבגר שקצת הפחיד אותי, והיה נואש מאהבה, וגם, ביום שהוא גנב את הפלאפון לחבר, ומכר אותו לאיזה עבריין גדול, ואני, כעסתי עליו כ"כ, והוא הבטיח שיחזיר, והתנצל לפני אותו הילד, אבל ביקש רק דבר אחד, שאבוא איתו, כי הוא מפחד, והלכתי איתו עד אותו עבריין, עם אומץ בלתי מסובר, וגם שאותו עבריין מדופלם שילח בנו את כלבו המסוכן, לא פחדנו, וגם כשהוא יצא אלינו והבטיח לנו מכות רצח אם לא נלך, לא פחדנו, ונשארנו, והוא לא ויתר, וכעסתי עליו איך הוא משטה בילד, עד שהוא בעצמו התנצל, והחזיר את הפלאפון הגנוב, ולבסוף, הוא גם חזר לבעליו.

והיום, הילד הזה, הנער הזה, הדמות הזו, כבר עוד מעט תהפוך לגבר, עם מדים, עם כומתה ועם הרבה אומץ, שאני יודעת שלא יאבד לו.