עליית הגג

עבר עלי ערב נפלא, באמת, מלווה בצבעים, באורות, בסרט, בישיבה מרגיעה עם אייס קפה וקצפת בליוויה של חברה יקרה, עם סיפורים וחוויות, עם קור וחום, עם התרגשויות קטנות.

ודווקא בסוף, משהו נהרס, אני לא זוכרת מי זרק את ההערה, אבל אני זוכרת את החיוך שלה, את המבט המעריץ על פניה, והיא מספרת לי, מספרת לי על כמה הוא אוהב ואהב אותה, על כמה הוא נתן לה ונגע בה, על כמה היה לו אכפת, על זה שלא היו לה איתו הרבה שיחות, אבל הן היו משמעותיות, וכמה שהוא דמות בשבילה, ממש כמו אבא. אני מפצירה בה להתקשר אליו, מבטיחה לה שהוא ישמח, ואני באמת יודעת, אני יכולה להרגיש את החיוך שלו, והיא מחייכת אלי, ואומרת "אני אתקשר".

ומשהו בי צורב עמוק בלב, כמו עצם תקועה בגרון, ואני נזכרת איך היום בצהריים הלכתי ליד התיכון, מקום שאמור להיות מלא בזכרונות, בצבעים, ברגעים, טובים ורעים, אבל לי עולה רק דמותו, עומדת אל מולי, לא מרפה, והוא לא מחייך אלי, והוא גם לא אומר שלום, הוא רק שולח בי מבט, אולי כועס, אולי מאוכזב, איני יודעת, ואני לא מצליחה לפרשו, עד היום, והלוואי ויכולתי כבר לדעת. הרי לי כן היו שיחות ארוכות איתו, ורובן ככולן משמעותיות, והוא נגע בי תמיד, והרעיד את הלב, ושימח וריגש, ונתן גם לי לגעת, אפילו במקומות של כאב, אפילו בדברים אישיים ביותר שמעיבים על הלב, אפילו במשפחה, באכזבה, באהבה, בילדות ובבגרות, והקשבתי ועניתי, הוא הקשיב וענה, ועשיתי את הכל, ונתתי, וכמו תמיד, התאכזבתי.

והיום, היום אני לא מכירה את האיש הזה, שבורח ממני, מתעקש לא להגיד שלום, לא מכיר בקיומי, עובר על פני, בכוונה הוא מפציר בי ופוגע, זורק הערות לאוויר שפוגעות בי במיתרים הכי עמוקים, כי רק הוא יודע את הסודות ההם שידעה נפשי בתקופת התיכון, את הכאב והשכחה, ובסוף את הנחלה והמרגוע, והוא יודע מה לעשות ולהגיד כדי שאפגע, כדי שלא אשכח ואסלח, הוא יודע איך לגרום לי לא להצליח לברוח, להתבוסס בזה עד שיכאב, עד שלא אצליח להרפות.

ואז הוא נעלם, ולא משאיר כלום מאחוריו, רק אבק של זכרונות, פעם שמחים, מרגיעים, אוהבים, היום עצובים, אבודים, כואבים, לא מרפים. וזכרון עולה בי, כולנו עומדות בשורה לפניו, והוא קורא לעברנו "בנותיי" ומחייך אל כולן ומגיע אלי, אחרונה, ופניו משתנות, ואני יודעת, אני לא כלולה בברכה הזאת,  ולרגע אחד, גם אני רוצה בחיוך הזה, באהבה המקבלת ללא גבולות, לדעת שכביכול יש לי לאן לברוח, אבל עד היום, אני נשארת עם מבט אחר, שאין לו פשר, ועם הרבה שאלות, שעליהן הוא אף פעם לא ענה לי, ועם פגיעה, כזאת עמוקה, של זכרון ישן, שחור לבן, אין בו צבע. אין לו פשר.

-

לכתוב ספר, זה תהליך, לפעמים כמו לידה, כואב ומתיש, מייאש ופוגע, ולפעמים, הוא נותן בך חיוך, אחר ובטוח, שלם ונוגע.