עליית הגג

לפעמים נדמה שכל הצער בעולם מתכנס בתוכי לאיזה רגע אחד, ללילה אחד, של אי שפיות, של אין מרגוע.

אין לי פרורפוציה.

בסדר.

לפעמים זה כל מה שיש לי להגיד.

לעפמים אתה נותן הכל, לפעמים נדמה שאין לי דבר, שהכל נלקח לי, כל פעם ע"י מישהו אחר.

לפעמים, אני לוקחת מעצמי את כל מה שאי פעם היה חסר לי.

חשוך עכשיו ויש אור שדלוק בקצה, ואליו, אף פעם לא אגיע, כי זה פשוט לא אני, לא איתך, לא עם אף אחד.

אני לא בנויה לכל זה, לכל המערכת הזאת שסובבת אותי מדי יום ביומו.

אני אגור על איזה אי, או אולי באלסקה, אוכל קרח כל היום ואהיה לבד. לא צריך אף אחד. יהיה לי אימייל ואתכתב עם אנשים מרחוק, לא צריך להיקשר יותר מידי, לא צריך להפגע, ואם אפתח רגש, אגיד לעצמי שזה בסה"כ מכתב ישן, וזה יעלם מיד, או לפחות עם הזמן.

ואכתוב מרחוק ספרים, תחת שם בדוי שאף פעם לא היה לי, ואשלח לאיזו הוצאת אור שאף אחד לא מכיר, ואף אחד לא ידע של מי המילים האלו שנכתבו כ"כ רחוק, ואף אחד לא ידמיין לו שזה נכתב בקרח.

וכשמישהו ינסה לפתוח את הדלת, להכנס, לגעת, במשהו שלא קיים, אסגור את עצמי, אהיה קרה, קפואה, כמו הקרח מתחתי, כך שידיו יקפאו תחת מגעו, והוא לא ינסה לגעת שוב לעולם, כמו ילד שנפגע מקומקום חם.

ואז אשכב לי במיטה, על הבטן, ידי מכסות עלי, אני מצליחה לשמוע רק את השקט חודר לי אל תוך האוזניים, את החושך חודר לי אל תוך העיניים, את הקרח נכנס לי אל הפה, את הסדין שנוגע בי, את הריח של הנקיון שחודר לי לאף. וזהו. כל לא ישנה מעבר לכל זה.

אני אהיה לבד, לא צריך אף אחד.