עליית הגג

אני לא מבינה, באמת שאני פשוט לא מצליחה להבין.

והו, כמה שאני מנסה.

אלף שיחות שישבתי מולך, גיליתי לך לפעמים דברים שעוד לא גיליתי לעצמי, גילית לי דברים שלא האמנת על עצמך, הספקתי לשבת מולך ולצידך, הספקתי לחשוף אצלך רגש, הספקתי להפגע ולפגוע בחזרה, הספקתי לחוות איתך שתיקות ואכזבה.

אבל הפסקתי להבין.

[ולאן, אין פה טעות.]

כמה עוד אפשר?

לשתוק, לפגוע, לאכזב?

ומה עשיתי?

ולמה זה כואב?

אמרתי, כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח לי פתח קטן, כחודו של מחט, אבל כל מה שעשית זה להרוס, בעוד שאני באה במטרה לבנות.

ושאלתי אותך, למה, ושוב ענית בשתיקה, מה שאף פעם לא הייתה הדרך שלך.

אז למה דווקא עכשיו אתה בוחר לשתוק?

יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול,

יש לי עוד הרבה תשובות שלא יענו כדי להבין,

יש לי עוד הרבה לנסות,

יש לי עוד הרבה לשכוח.

אבל אני לא, אני לא מצליחה.

אולי ציפה לזריחה, אולי כתב מכתב בלי סוף,

עוד מישהו שחשב מחשבות עד שהגיע הבוקר והשמש זרחה למולו,

עוד מישהי שאהבה עד כאב, וצרחה עד אובדן,

עוד סיפור על אהבה נשכחת שתעלם עם הזמן.

עוד כאב שישאר בארון וישכח ממנו עד הסיפור הבא,

עוד שיר ישן שנבל אל עצמו כי לא מצא אהבה,

עוד ילד שחיכה לקיץ כדי להיות סוף סוף הראשון,

עוד קיץ שהפך לסתיו וחורף וחלף לו כמו שגעון.

עוד כאב שיורד על הערב ונושק אל העלים,

עוד אהבה שתכבה אל העדר בימי האביב הקסומים,

עוד דלת שנסגרה לה בפתח עוד לפני שבכללה נפתחה,

עוד רצון שנשכח לו ברגע שהכשלון צץ בפינה.

ואז מגיע הבוקר, והשמש זורחת אל על ומחייכת משם,

במיטה אחת מישהו הולך לישון, באחרת מישהו קם,

ומישהו נושק למישהי לאות פרידה, לאות התחלה,

ואתה יודע שאולי בסוף, זה עוד סיפור של אהבה.

לילה, בוקר, טוב.

מישהו/י נייטרלי/ת.

עבודה קלה.

כל המוצאים עצמם מתאימים מוזמנים להשאיר תגובה.