עליית הגג

יש רגעים, בהם ללב שלי אין חומות, הוא נפתח ישר, בלי כל התראה מראש, פשוט פותח את השערים ונותן לכל להכנס, כניסה חופשית, רק תבואו.

חיכיתי בתחנת האוטובוס הישנה, מחכה למונית שירות, אוטובוס, כל דבר אחר שיגיע ורק יקח אותי מכאן כבר, אין לי כוח לחכות יותר בשמש הקופחת הזאת.

אחרי כ-5 דקות הגיע אוטובוס, כמעט מלא עד סופו, מקומות אחרונים בסוף, הלכתי אחרי שבקשה נפשי - מקום לשבת, כיתתי את רגלי בין הכסאות המוזיקליים, לא רוצה להשאר לעמוד, ולבסוף, מישהו קורא לי, רואה אותי עוד מרחוק, אני מתקרבת אל הספסל האחרון, היכן שהוא יושב ומפנה לי מקום על ידו, על יד חניך שלי לשעבר, אחד שהיה מיני רבים, אבל היה בין הקרובים ביותר.

הוא שואל לשלומי, ואני נזכרת בו, מפחדת שפתאום הוא יתנהג בילדותיות המוכרת לו ויעשה עלי תרגילים שכבר עבר זמנם, טריקים שכבר שכחתי איך לברוח מהם, איך להזכר בהם.

אבל הוא לא. הוא כבר לא מתנהג בילדותיות של פעם, אפילו שהחיוך הגדול עדיין נסוך על פניו, אפילו שהוא עדיין צוחק אל מולי.

אני שואלת אם הוא חוזר עכשיו מבית ספר, הוא עונה שלא, שהוא בדיוק בדרך חזרה מצו שני.

אני קצת בהלם, אני נזכרת כמה חניכים בודדים הלכו לצבא מהמקום בו שירתתי, בודדים מאוד, המקום הזה נתפס בצבא כמקום קשה מאוד, ורק יחידי סגולה מתקבלים לשם, אחרי מלחמות קשות מול הצבא, ואם רוצים קרבי? אז בכלל, יש סיכוי שהמלחמה תמשך יותר משנה, וגם אז, אף אחד לא מבטיח לך סיכוי.

רק שניים הצליחו להתקבל לקרבי בשני המחזורים שעברתי שם, רק שניים, ועוד שלושה בערך שהלכו לצבא בכלל.

אני נזכרת בשיחות איתו, תמיד הוא אמר לי שהוא לא רואה את עצמו בצבא, לא מתאים לו, רוצה להנות מהחיים, להשאר ילד, לברוח, מה לו עכשיו ולצבא ומי יקבל אותו בכלל, אין לו כוח למלחמות האלה, ואני תמיד ניסיתי להסביר לו, שהוא חלק ממשהו יותר גדול, מעם, מארץ, ממדינה, מכולנו, ושיש כאלה שאפילו מתנדבים לצבא, רוצים את הזכות הזו, כי זו חובה להגן על המדינה בארצנו, אבל זו גם זכות, לרוב, הוא ביטל את דברי בהינף יד, אפילו לא ידעתי אם הקשיב, חשבתי שהוא מוותר לעצמו, כבר מעכשיו.

ועכשיו, הוא יושב מולי, חוזר מצו שני, ואני שואלת אותו, מה קרה, איך פתאום הוא הולך לצבא, והוא עושה לי כזה פרצוף של לא יודע מה להגיד, ואני שואלת אם הוא רוצה את זה, והוא אומר לי שכן, ואז קצת נרתע, עדיין מפחד קצת, ואז הוא שוב חוזר ואומר שהוא רוצה, שדעתו השתנה, והוא מסתכל עלי במבט קורץ שכזה, ויש לי הרגשה, אפילו קטנה, שגם לי היה חלק בהחלטה.

אח"כ הוא פונה אלי, שואל אם יש לי פייסבוק, שהוא מחפש אותי כבר כל כך הרבה זמן ולא מוצא אותי, ואני ישר שואלת איך הוא מאיית את שמו ומבטיחה שאשלח לו בקשה עוד היום, והוא, עושה חיוך מאושר, מבקש שאבטיח.

הוא יורד כמה תחנות אחרי שעליתי, יורד במדרגות, עובר ברחוב, ומסתכל עלי לאורך כל הדרך, ואני עליו, לבסוף, כשהאוטובוס עולה כבר במעלה הרחוב ועומד לפני פניה, הוא מנופף אלי עם חיוך גדול, וצופה בי עד שהאוטובוס מסיים את פנייתו וכבר אי אפשר לראות דבר.

ולי, קשה להסתיר את החיוך, על זה שהוא זכר אותי כך, על זה שהוא קרא בשמי בקול גדול כדי שאבוא לשבת על ידו, על כך שהוא הולך לצבא, ואולי אפילו יש לי חלק בזה, על החיוך שעלה בו, על החיפוש שלו אחרי.

אני באמת מתרגשת, ואני נזכרת, בנער הצנום הזה שהבטיח לי בגיל 14 שהוא לא יחזור יותר לעשן סיגריה, רק בשבילי, והוא נפל הרבה פעמים, אבל אני בטוחה שהוא עוד יקיים, על הילד שהיה מפוחד, שלא היה לו אף חבר בתחילה ואני באתי ולחצתי לו את היד ראשונה, על הילדון ששיחק איתי במחיצות מוח, לחיצות ידיים, שולחן כדורגל, סנוקר וביליארד, ותמיד ניסה לגרום לי להפסיד, אבל כשבקשתי עזרה, הכי קטנה, הוא היה שם, כדי למלא כל בקשה שאבקש, ואני נזכרת בסוף השנה ההיא, גם, בנער המתבגר שקצת הפחיד אותי, והיה נואש מאהבה, וגם, ביום שהוא גנב את הפלאפון לחבר, ומכר אותו לאיזה עבריין גדול, ואני, כעסתי עליו כ"כ, והוא הבטיח שיחזיר, והתנצל לפני אותו הילד, אבל ביקש רק דבר אחד, שאבוא איתו, כי הוא מפחד, והלכתי איתו עד אותו עבריין, עם אומץ בלתי מסובר, וגם שאותו עבריין מדופלם שילח בנו את כלבו המסוכן, לא פחדנו, וגם כשהוא יצא אלינו והבטיח לנו מכות רצח אם לא נלך, לא פחדנו, ונשארנו, והוא לא ויתר, וכעסתי עליו איך הוא משטה בילד, עד שהוא בעצמו התנצל, והחזיר את הפלאפון הגנוב, ולבסוף, הוא גם חזר לבעליו.

והיום, הילד הזה, הנער הזה, הדמות הזו, כבר עוד מעט תהפוך לגבר, עם מדים, עם כומתה ועם הרבה אומץ, שאני יודעת שלא יאבד לו.

לעיתים, אני מרגישה כ"כ לבד, אפילו באולם מלא אנשים, אך ריק מתוכן.

משהו בי רודף אותי, מנסה להגיע לנקודה שלמה ולא מצליח, תמיד הייתי גרועה בקבלת החלטות.

אז אני מושכת את הזמן, עד אין קץ, הרי אין שום דבר ואין אף אחד שמחכה לי, ולי, אין על מה להלחם.

יש ימים שעוברים בדממה, מתכלים אט אט אל תוך השקיעה, נשרפים עד העצם, עוד לפני שהספקתי לומר עוד מילה של שקט, עוד לפני שמצאתי מנוח.

ויש ימים, בהם אני מתרוצצת עד בלי די, מרגע שהיום עולה לו עד אל הירח שזורח מעלי, ואני חוזרת מאוכזבת, בלי צל של חיוך על פני, וסוגרת את הדלת מאחורי, ואין מי שינחם, אני שומעת את האמירות ה"אמרתי לך" מהאוטו עד החדר, ואני כ"כ כפופה בפנים, אבל עומדת זקופה בחוץ, אסור לי להראות שעוד פעם נפלתי.

ואני ממשיכה את היום ההוא, עד שמגיע הבוקר שאחריו, עד שהשמש זורחת ומראה לי יום אחר, ואני רק מתפללת שיהיה טוב יותר, נזכרת בנוף שניבט לי מהחלון, מקווה שיהיה משהו שיהיה טוב אלי, טוב איתי.

מרגיש לי שאין אף אחד בצד שלי, ואני סופגת את ההאשמות, אפילו מאלה שלא יודעים בכלל מה קרה, הם באים אלי וצועקים, ומתאכזבים כל פעם מחדש, אפילו שלא עשיתי דבר.

ויורדות לי דמעות, אולי של עצב, אולי של פחד, אולי של כשלון, אולי הכל ביחד.

אבל אף אחד לא ידע שבכיתי, כי הלילות לי הם המפלט, בזמן שכולם ישנים.

ואני לא אסגיר את הפחד, ואתם לא תדעו שנפלתי, שהייתי בצד השני.

כי כשיעלה הבוקר החדש, כמו בכל יום שלאחריו, אני אצא אליכם מחייכת, ואחרת, ואף פעם לא אראה לכם מה מסתתר אצלי בלב.

אל תשאלו, מה שעובר עלי.

זה פתאום נפל עליה
ושינה את כל חייה
שינה את כל חייה
מן הקצה אל הקצה

ועכשיו קודרים שמיה
עננים ירדו עליה
ושינו את כל חייה
מן הקצה אל הקצה

ואני חושב עליה
אף פעם לא יודע
אף פעם לא יודע
אם לבוא או לא לבוא
כשאני כבר בא אליה
נוגע לא נוגע
מביט אל תוך עיניה
ורואה את התשובה

ושוב עולה הבוקר
שוטפת את פניה
לובשת חיוכיה
יוצאת אל החיים

היא חורקת בשיניה
מסתירה את דמעותיה
מאפרת את עיניה
וחוזרת לחיים

ואני חושב עליה
ואף פעם לא יודע
אף פעם לא יודע
אם לבוא או לא לבוא
כשאני כבר בא אליה
נוגע לא נוגע
מביט אל תוך עיניה
ורואה את התשובה

כבר אחרי חצות, ועוד לא כיבו את הירח.

אבל האור שבי, אולי כן קצת כבה לו.

אני מוצאת את עצמי קצת שונה עכשיו, חווה חוויות שמעולם לא חוויתי, מנסה לגעת נגיעות קטנות בדברים שאף פעם לא נגעתי.

ועם זאת, יש בי ריח שדבק בי, נעים-לא נעים, של רחבת ריקודים במסיבת חתונה.

ועם זאת, יש לי טעם בפה, ושאריות בקיבה, של לגימות קטנות ממשקה לא מוכר.

ועם זאת, יש בי חיוך על הפרצוף, כזה שנדבק, מעוברים ושבים, כזה שנשאר, כזה שמחפש מצלמה.

ועם זאת, יש בי עצב בלב, כזה שכואב, ששורף, כל מה שבא.

זה היה מרגש שומח, לראות את החתן והכלה, את השמחה על הפנים, את החברות והחברים, להיות לצידם, לשמוח איתם, כמה כיף זה היה לרגע להיות שלם בשבילם.

ואז, ברגע שישבתי על הכסא, חושבת לעצמי, אני נזכרת, ולא מאושרת.

כי אצלי זה אחרת, ולא במובן של עצוב, פשוט במובן של חסר. לא שלם. לא מה שרציתי, שקיוויתי, שחיכיתי לו כ"כ, זה היה לרגעים מסויימים אפילו סתמי, ולא שם, ולא קיים.

ואולי זכרוני סתם מעורפל.

על רחבת הריקודים אוספים עכשיו שאריות, של בועות סבון שירדו מהגג, של עשן שנולד מהרצפה, של אורות זוהרים, של שרשראות וצמידים, של מגנטים אבודים, ופיסות, קטנות קטנות, שבמקור הן גדולות גדולות, של אושר.

ועכשיו בא אלי, עייף ותשוש, מכסה את כולי, אט אט, העצב.

כי רחוק לי, רחוק לי עכשיו.