עליית הגג

מזמן לא כתבתי פה, סימנים של בריחה, של קיץ, של שביל שלא לקחתי.

אני עייפה, אפילו שאני ישנה בגדר הבסדר, אפילו שאני מצליחה להרדם לקצת יותר משעתיים, אפילו שכבר עבר כמעט שבוע מאז שיצאתי מהדלת האחורית של העבודה החדשה-ישנה שלי.

אני מנסה לדלות רגעים של שמחה, כאלה שאני מחכה להם שיתגשמו, אפילו רק בשביל אותו הרגע שיעלה על שפתי חיוך, אפילו אם זה לא יתגשם בסוף וסתם ארקע את רגלי בקרקע ויופיע לי פרצוף של יאוש, אפילו שאאבד את הזמן, ואאבד גם בתוכו, ואהיה שקופה לכל.

הימים חולפים על פני, כמו בעבר, לא משאירים לי סימן, רק השמש זורחת והירח מציץ אל חלוני ושום דבר לא קורה באמצע, הכל חוזר, הכל עובר, כל יום לא שונה כלל מקודמו, ואני מפחדת מהרגע שאצטרך להתעורר, שהשגרה הזאת תחלוף ותתן פתח לשגרה אחרת, של לימודים, עבודה וכויב', שגרה שעוד לא הספקתי להיות מוכנה לקראתה, שעוד לא הספקתי להתרגל לנוכחותה המתקרבת, שעוד לא הספקתי לצאת לקראתה בחיוך. אני עדיין מחכה, והיא מתקרבת אלי בצעדי ענק, אין מצב שהיא תרפה, ואין לי סיכוי להרפות, הזמן דוחק בי, וגם באחרים, ואפילו שלהם זה לא משנה, לי זה מאוד משנה, אבל זה לא ישנה דבר בגדר מעשה.

אני כותבת בשביל לכתוב, ואותי אפילו פחות מעניין מה שכתבתי, כי אין דבר יוצא דופן, ואין פה שיחה או סיפור או מעשה, רק משל של שגרה שעדיין לא חולפת ומתהווה בזיהום ובבדידות שקופה.

יש צעדים בקומה למעלה, שקטים שקטים ועם זאת קורעים על תקרתי, מחפשים מנוח על הספה הצרה, מכבי את האור במנורה הקטנה, וחולפים להם, עד שנעלמים.

הייתי רוצה להתרגש, אבל הכל מסביב יבש, ואין בי רגע שנותר, כדי לעזוב את העבר.

ושקט, שקט עכשיו.

ועוד מעט, שוב תעלה השמש, עד הירח הבא.

מרגיש קצת עצוב עכשיו, לעת ליל, כשהמחשבות שלי אף פעם לא מרפות בשעות האלה ואני תמיד נשארת ערה, לבד, ופתאום עולה השחר לפני ששמתי לב שהשמש כבתה.

אני לא מרגישה עצמי, לא מה שהייתי, לפעמים אני תוהה אם אני משתנה מליל אל ליל או משנה לשנה.

וכבר עברתי את רשימת הto do של 18, ועברתי את 20 וגם את 22, ממש עכשיו, ואמנם מסביב, לא הרבה השתנה, אבל נדמה שבי, המון.

מוזר לראות איך שהייתי בוגרת לגילי ועם זאת ילדה, ומוזר להסתכל אחורה ולנסות לבדוק מתי אבדתי את התמימות שבי ואמצתי יותר אל חיקי את הנאיביות

 ומתי הפסקתי להתאמץ כ"כ ובחרתי לשקוע, ולמה.

אני לא יודעת אם התקופה שתבוא תעשה לי יותר טוב, הרי האווירה תשתנה, אבל מה ישתנה בי?

הפכתי לסמרטוט רצפה, אני לא מכחישה, אבל אני לא שולטת בזה, בעייפות הזאת שמנוונת אותי, ומצד שני, בחוסר שינה שלא מרפה ממני, אני טרודה ועייפה עד מאוד, גוועת בתוך עצמי, לא מצליחה לפעמים להרים את הראש, להושיט יד אל הפלאפון, להרים משהו פשוט, לפתוח בקבוק, ויש כל מיני סימנים מאחור שמשאירים אותי מבוהלת ופעורת פה, אבל אני שותקת ומסתתרת מאחורי מילים שכבר שכחתי, כדי לא לגלות דברים שאני לא רוצה לדעת.

יש פה בעיה, אני מודעת אליה, אבל היא לא באשמתי, ואני לא אחראית עליה.

ואולי זה הפוך, אולי ביום ראשון הבא אתעורר פתאום אל בוקר נפלא, ושעות העבודה יתאימו לי כמו כפפה ליד, ואצליח לשלב את הכל בהכל, ומשהו פתאום יחייך אלי, ואח"כ אתחיל ללמוד ואתאהב מחדש, במה שאסור, במה שמותר, ואתן את הכל, ופתאום הכל יפתר, על הצד הטוב ביותר, ואוכל לחייך, לחייך באמת.

נו, טוב, כבר אמרתי שאמצתי את הנאיביות.

אני לא מצליחה להבין את זה, ולא משנה כמה אני מנסה, יש לי עוד תמונות שלו מגיל 15, קרוב אלי כ"כ, סוג של החבר הראשון, ושנתיים של אהבה ליוו אותנו, וכל פעם הייתי מקבלת תמונה אחרת שלו, שונה מהקודמת, וכל פעם שראיתי אותו, הוא היה נראה שונה לגמרי מהאדם שראיתי רק אתמול, יש לי הרבה תמונות שלו, וכולן שונות, פעם שיער בלונדיני, פעם שטני, פעם שחור, פעם חום, אבל הילד הוא אותו הילד, והנער אותו הנער, והאיש, אותו האיש.

ואהבתי אותו, את מה שהוא בפנים, והחיצוניות שהשתנתה לי מול הפנים לא שינתה בדבר, אפילו שהשינויים היו קיצוניים, אפילו שלא הספקתי לעכל שינוי אחד והוא כבר בא אלי אחר לגמרי.

והיה לי קשה לזהות לפעמים, ולעקוב, מי זה האדם שלפני, וזה תעתוע, חזיון או הגיון?

ועברו עלינו השנתיים האלה באהבה גדולה עד אין קץ, ובפרידה קשה מנשוא, וגם אחרי חצי שנה של נתק, מצאנו את עצמנו חוזרים האחד אל השני, ולרגע אחד, מתאהבים מחדש.

אבל שנינו גדלנו, והזמן עבר, והשתנינו, אבל ההערכה האחד לשני, האהבה השונה, המעריכה ומוקירה והנותנת עוד נמצאת, הוא חבר יקר, וכמו אח, ותמיד ישאר כזה, ואנחנו מדברים עוד, ומתגעגעים עוד, והוא מנגן לי עוד, בדיוק כמו בפעם הראשונה, כאילו אין שום דבר מסביב.

והפעם האחרונה שהתריאנו הייתה לפני שנתיים כמעט, בשיאו של גשם שמטפטף מעל, והחיוך שלא ירד מהפנים, אפילו שזו הייתה אמירת שלום קטנה, ומאז המשכנו לדבר רק דרך האינטרנט, פייסבוק, מסנג'ר וכו', וראיתי את השינויים שעוברים עליו, את השינוי החיצוני שמהבהב וכבר מתחלף, כמו תמיד, אבל העיניים הירוקות האלה, תמיד נשארות אותן עיניים.

ואתמול, חשבתי עליו עוד לפני, באוטובוס, על איך זה עכשיו, ואיך היה פעם, על נצח שמסתתר תמיד מאחורי השבילים, על אהבות שנשארות לנצח, כמו בסרטים. קבענו להפגש, והחלפנו אסאמאסים, ובאמצע, נגשתי לכיוונך, אפילו שלפני תרו עיני אחריך ולא מצאו אותך, ועברתי אנשים, מוכרים לא מוכרים, אמירת שלום וחיוכים, והגעתי עד הקצה, ופתאום, מופיע לפני מישהו, מדבר איתי כאילו הכל כרגיל, והשיער שוב שונה לגמרי, וגם מבנה הגוף, ואפילו הקול, אבל העיניים, אותן עיניים, והירוק אותו ירוק מאוד, אבל לא הייתי בטוחה, והעברתי איתו שיחה ארוכה בלי להיות בטוחה שזה באמת הוא, ואז ראיתי את התמונה על צג הפלאפון, עם תמונה קצת ישנה, שאותה כבר זכרתי וידעתי, ונשמתי לרווחה, ולרגע חייכתי, וזה היה נעים, וטוב, ונחמד, שאפילו לא שמנו לב שהזמן עבר וכבר הגענו אל הסוף, ונפרדנו לשלום, עם מזכרת קטנה גדולה, ועם חיוך קטן גדול, ועם זכרון, שאצלי תמיד ישאר, אפילו שהוא כבר לא יזכור.

והלוואי שזה רק ימשך, לעיתים קרובות לדבר, לעיתים רחוקות להפגש, אבל שמשהו מזה ישמר, כי זה מספיק להזכר, וזה מספיק להעלות בי חיוך, וזה משהו תמים כזה שעוד נשאר בי מהילדות, מאהבה ראשונה.

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

יש ברחוב המקביל, מוזיקה נפלאה שבוקעת, קלרינט ששט לו בין הצלילים, פסנתר ששטס בין הכוכבים. ויש בבית ממול, שכנה שצועקת, על כל מה שהיא רוצה, ועוד, על כמה שעברה ואין לה כוח עוד. ויש בדירה מעלי, ילדה שצוחקת, שומעת משהו מפעם, משהו שעוד יש לו טעם.

ובבית שלי,  הקטן, יש שקט, שמערבב בתוכו את כל הרעשים בחוץ, אך זה לא נוגע לו כלל. הוא עומד מנגד, משתיק את השקט, מכבה את הרעש, ואין לאף אחד אשרת כניסה מציאותית, שתהפוך להרגשה פרטית.

-

לפעמים אני שואלת את עצמי, מה נשאר לי מכל הרגש, וכמה הוא באמת שווה בימים האלה, השגרה מכסה אותו, בפצעים, שריטות וכאבים, ולפעמים, הוא מתמוטט לו, לא מסוגל עוד לעמוד בקצב, שחוק ומנוכר.

חסר לי, חסרה לי פה אהבה, כי לפעמים נדמה שהכל כבר מסתובב רק סביב המגע הזה, המגע הזה שרחוק ממני אלפי שנות אור.

וזה כואב, אפילו מן הצד, לשמוע את הדברים שנאמרים, את השקרים שאח"כ נאספים אל עצמם, ועל כמה שזה פוגע יותר, עם כל התוספות.

הכל הפך כבר לניתוח פלסטי מעמיק, שכבר אין בו רגשות, עבר שיפוץ, ושום דבר פה כבר לא אמיתי. כך, לפעמים נדמה לי.

אז אני יושבת עכשיו על מיטה אבודה, חושבות על מחשבות שהבטחתי לעצמי לשכוח, ולא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזאת, מהכאב הזה, וגם, גם מעצמי, מהפחד הזה, מהדבר הזה, מה שזה לא יהיה, שעוצר אותי, שסולד, שלא יכול להגיע לאותה נקודה.

אני לא בן אדם נורמלי, וזה בסדר, כי אין דבר כזה נורמלי, כל אחד והבעיה שלו. ואני קבלתי את הדפקט הזה, מה לעשות.

ויש את האפשרות עכשיו, ללכת ולעזוב, להתרחק מהספה הארורה בחר השני שרחוקה מפה כמו מליוני שנות אור.

ויש את האפשרות להכנע ליצר, ללכת לעזאזל, לאבד אותי ואת עצמי, במשהו שאין לי בו שום בטחון או רצון.

ואף אחת מהן, כרגע, לא עדיפה בעיני, ובכל זאת, שתיהן דוחקות אותי לפינה.

עד שמשהו יתפוצץ בסוף, וכבר לא תהיה לי בחירה.

ועצוב לי.

I'm a little used to wandering outside the rain
You can leave me tomorrow if it suits you just the same
But I don't know enough, I need someone who leaves the day
Hey yeah

Cause it's hard for me to lose
In my life I've found only time will tell
And I will figure out that we can baby
We can do a one night stand, yeah

And it's hard for me to lose in my life
I've found outside your skin right near the fire
That we can baby
We can change and feel alright