זו תקפה מבלבלת...

בבית חידשתי קשרים עם חברים ותיקים וניתקתי עם חברים טובים אחרים,

בבסיס כמעט שהרסתי לעצמי ברגע של התמוטטות את הסיכוי למצטיין שבניתי במשך חודשים רבים של עבודה קשה וברגע האחרון התעשתתי והצלתי את עצמי, וגיליתי כמה דברים מאוד כואבים על כל מני דברים.

ואז, כמו שתמיד אני עושה, כשקשה לי אני חוזרת למחברות הישנות שלי ורואה כמה שיכול להיות יותר גרוע,

אז אני רוצה לשתף אותכם במשהו שכתבתי לפני הרבה מאוד זמן, בתקופת חיים אחרת שהייתה יפה יותר, מבלבלת יותר וכואבת הרבה יותר:

בימים האחרונים התחלתי לשים ליבי לדברים שאיכשהו עד היום הצלחתי לפספס.

דברים שבתור אדם שעבר ממרכז הארץ, אפוף הפיח והעשן בו השמיים תמיד מוסתרים ע"י גורדי שחקים ותאורת רחוב ואת הכוכבים מסתיר פיח המכוניות וזיהום האויר,

בתור אדם שעבר ממרכז הארץ לדרום, למדבר רחב הידיים שבו השמיים כ"כ נקיים וזרועי כוכבים.

האמת, בששת השבועות הראשונים פה לא שמתי לב לכל זה.

ןאז ערב אחד, בעת שצעדנו מהמכלול למגורים פתאום הסתכלתי על הירח והיא תפסה אותי.

התחושה הזו, מעין תחושת אדירות כזו, התבונה של כמה קטנים אנחנו בעולם הזה.

פתאום ראיתי את השמיים הפתוחים, כ"כ גדולים ומפחידים, זרועי כוכבים כ"כ יפים קורצים לך ומעודדים בעת משבר.

הירח מסתכל עליך מלמעלה, גדול ועגול, צוחק לו שם בחיוך רחב ידיים ואומר לעולם כולו לילה טוב, "ליל מנוחה וחלום..."

ואתמול, בעודנו צועדות שוב בשבילים חשוכים ופנינו לכיוון רכס הרי אדום והירח מלא, גדול וצהוב, מאיר באורו החזק רת ראשי ההרים והילה ענקים זורחת סביבו, מסביב חושך גדול ונקודה של אור.

אני חושבת שזו תמונה שלא אשכח לעולם.

באותו רגע רציתי לעצור את הזמן מלכת ולשמר את התמונה איתי, אבל אתם יודעים מה, זו תמונה שתשאר איתי, גם אם בראשי בלבד, כי אני זוכרת את שראו עיני.

רכס הרי אדום וראשיהם מוארים באור ירח בהיר, ומעל, ירח גדול, עגול וצהוב ומסביב שמיים גדולים ושחורים, זרועי כוכבים ומנגינה נוגה מתנגת לי בראש, מנגינה של עצב, מנגינה של שמחה, מנגינה של הטבע, מנגינה של אהבה.

אני יודעת שזה קטע ארוך אז אם הגעתם עד כאן, תודה. 3>