חזרתי עכשיו אחורה בזמן, אחורה בפוסטים ואתם יודעים משהו, זה מדהים כמה שאני לא משתנה.

תמיד הייתי קצת מוזרה, הרגשתי כאילו משהו לא לגמרי בסדר איתי.

וגם היום, תמיד אני חושבת שאולי אני כזאתי פסיכית או משהו ואנשים פשוט מרחמים עלי אז לא מספרים לי.

הייתי אתמול אצל חברה הכי טובה שלי ויצא שחבר שלה שאל אותי על רוזי (עוד לא הכרנו אותו בתקופה ההיא)

ואני גיליתי שאני יכולה לדבר על זה באדישות ולא להרגיש כלום.

הכאב עדיין שם אבל זה בטח יעבור כשיבוא הבא בתור אבל מה שגיליתי זה, שלמרות הכאב וזה אני מסוגלת לבוא ולהסתכל לו בעיניים ולומר בשיא הטבעיות- "זה בסדר, כבר לא מזיז לי זה היה מזמן..."

אני חושבת שברור לכל מי שמכיר אותי קרוב שזה לא בדיוק המצב עדיין.

אבל באמת שזה יעבור, אני פשוט מתעלמת מהעניין עד שזה יקרה.

פשוט הופתעתי לגלות כמה אני טובה בלהסתיר רגשות מאחרים, ובעיקר בלהסתיר רגשות מעצמי.