אחרי שסיפרו לי החלטתי להשאיר את זה בסוד.
זה הגוף שלי ואני מחליטה עליו.
בינתיים זה ביני ובין הרופאים. למזלי, אני כבר מזמן עברתי את גיל 18 וההורים לא ידעו עד שאחליט אחרת.
התגלית החדשה גרמה לי לחשוב על החיים שלי אחרת לגמרי. תמיד ראיתי את עצמי כאדם פילוסופי, ובאותו יום מיוחד גיליתי שאני באמת יכולה לבלות שעות במחשבה בלבד. פשוט לשכב, לבהות בתקרה ולחשוב.
למחרת, התעוררתי בבוקר עם אמביציה מטורפת שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי שאחרי כל החשיבה וההתפלספות עם עצמי, הגיע הזמן שגם איישם חלק מהמחשבות האלה.
בעודי מצחצחת שיניים חשבתי על דמות: שם- עדנה. שם משפחה: אפשטיין. גיל: 22. עיר מגורים: רעננה מקצוע: מוכרת בחנות דיסקים. תיאור כללי: ממש נחמדה, טיפה משוגעת, חסרת טאקט.
לבשתי בגדים שלא לבשתי מעולם, למרות שאני בעצמי קניתי אותם, יצאתי לתחנת האוטובוס, משאירה את האוטו בחניה ועליתי על האוטובוס הראשון שהגיע.
אמרתי בוקר טוב לנהג- הוא הגיב בהבעת פנים מופתעת.
לאחר נסיעה של 50 דקות בערך, במהלכן בעיקר בהיתי בנוסעים, ירדתי בתחנה ברחוב אלנבי.
אלוהים, לא ידעתי שיש כל כך הרבה מוזרים מסתובבים פה גם בשעות היום.
התחלתי ללכת במורד אלנבי לכיוון הים, אני חושבת שבאמת נכון להגיד שהרוח לקחה אותי לשם. נורא סבלתי מהחום וליד הים הרוח הייתה פשוט מרעננת.
הגעתי למעבר חצייה, המכשול היחידי שנשאר עד ההגעה לטיילת והוא עמד שם לידי חיכה.
ממש גבוה, די רזה, כהה עור, שיער ארוך ומבולגן, נקודת חן מקסימה ליד הגבה.
לא חשבתי שהוא יפה כמו שחשבתי שהוא מעניין. וכן חשבתי שהוא יפה, זה פחות העסיק אותי.
הרמזור כנראה התחלף לירוק כי הוא התחיל לעבור את הכביש ואני אוטומטית אחריו.
הגעתי לטיילת.
עצרתי לשנייה לנשום את האוויר המלוח של הים עד שראיתי אותו מתרחק.
רצתי אחריו עד שהשגתי אותו, באופן מביך למדי קפצתי מולו והצגתי את עצמי, יותר נכון את עדנה הדמות שהמצאתי אותו הבוקר.
הוא שמח על ההיכרות איתי והמשיך את השיחה בשאלות כלליות שאליהן הייתי מוכנה ושאלות קצת אישיות שאת תשובתן המצאתי.
יכולת האלתור שלי הפתיעה אותי וממש שמחתי. שמחתי על ההזדמנות להיות אדם אחר.
כעבור שעתיים- שלוש מצאתי את עצמי על החוף עם בחור זר, ממציאה סיפורים, שומעת סיפורים, שותה בירה שאני לא אוהבת, חושבת על לנשק אותו.
נקטעה לי המחשבה כשהוא התקרב לנשק אותי.
זה לא מה שרציתי.
נבהלתי והתרוממתי מהחול.
רצתי חזרה לטיילת, משם לרחוב אלנבי וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי חזרה לחיים האמיתיים שלי.
הוא רץ אחרי, ראיתי את זה בדיוק שעליתי על האוטובוס. ראיתי גם את הבעת הפנים שלו כשגילה שהאוטובוס לא נוסע כלל לכיוון רעננה.
רציתי לשכוח קצת מהחיים שלי, אבל לא רציתי לשכוח את עצמי.
הנסיעה חזרה באוטובוס נתנה לי זמן לחשוב על היום שהיה.
בעיקר חשבתי על הימים הבאים.
הגעתי הביתה, נכנסתי להתקלח ושטפתי את היום מעליי. שטפתי את החיידקים מהאוטובוס, את הלחות של תל אביב, את הנשימה של הבחור המקסים, את המלח והחול מהים.
עמדתי עירומה מול המראה, בחנתי איך פניי ייראו ללא שיער, ללא גבות. הסתכלתי על הבבואה בנחישות ואמרתי: מחר נדבר על זה עם כולם. מחר נחליט על טיפול, עכשיו נמשיך את היום כרגיל.
זה עלה לי לראש בעקבות בנאדם ממש מיוחד שיצא לי להכיר היום.
מקווה שאפגוש בו שוב ובעיקר מקווה שחלק מהפגישות יקרו עוד הרבה שנים מעכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
