כמו פוסטים רבים אחרים, גם זה הולך להפתח ב"אני זוכר ש.."

אניחושב שכל החיים שלי הם בערך כמו השיר הזה. נעים בין נורית גלרון והמכשפות,

בין הרכות המתוקה מדי -

והשחור הכהה מדי

אני היום במקום כל כך נעים ומלא בחיוכים שלא בטוח שכל זה רלוונטי.

אני זוכר את הבלוג הראשון שלי, וגם את מה שהפך לבית שני בשבילי. ניסיתי לחבר את שניהם יחד עם זה כחלק מחיבור החיים שלי למין רצף אחד ארוך. בסוף הבלוגים האלה היו בתקופות מאוד ארוכות החיים שלי. תמיד הייתי בפי כל הסביבה הבלוגר שיש לו חברות בלוגריות ושכותב בבלוג שלו כל היום. זה היה מין משחק מרגש ומטופש כזה שמלא במשיכת צומי כמו שכל מתבגר אוהב. אבל היו שזורים בזה גם סיפורים אמיתיים.

כשכתבתי את הבלוג הראשון שלי היינו בשלב מסויים בעיצומן של החזרות למסיבת הסיום של כתה ט', כשאני כמובן התנדבתי לאיזה תפקיד ממש גיי ומטופש שכלל שירה ו"משחק". במקביל, צעדתי צעדים בלוגוספריים ראשונים וכמו שקורה בממוצע כל שלושה ימים מצאתי בלוג של מישהי שכתבה על נושאים מוכרים מדי. כל כך מוכרים עד כדי כך שגיליתי שהיא פשוט לומדת יחד איתי, מתכוננת לאותה מסיבה ביחד איתי ופשוט בכלל חיה את אותם החיים רק מהצד השני. ובכתה ט' זאת באמת מלחמה, וזה באמת צד שני.

בהתחלה בכלל לא הבנתי מי זאת, ואחרי זה כן. ובכלל דיברנו כמות שעות מגוחכת לחלוטין, ובשעות מגוחכות לחלוטין. למדתי איתה שלוש שנים ורק כשהיה מעט מדי ומאוחר מדי התברר לנו ששנינו סוג-של-היינו-מעוניינים-באותה-תקופה-זה-בזו. אין לזה קשר לכלום אבל זה פשוט חלק מאותם לילות קסומים בין טופי לזפת שמרחפים לי בראש.

אני זוכר את הלילה הראשון שפגשתי אותך. כשאני+2 נסענו לעיר הבירה ודיברתי איתך בפורום כלשהו לפני זה, זאת הייתה תקופה כל כך אחרת. אני זוכר איך את הדבר הטוב היחיד שיצא מנרגילה מאז ומעולם, אני זוכר גם איך הגעתי ליבנה באדיבות איילון דרום באותו לילה, כמו כל מתבגר שלא יודע לעלות על כביש מס' 1 ב-5:00. אני זוכר את הלילה הקסום הזה שהתחיל תהליך שבתחילתו היית אחת מני רבות. אחרי זה הפכת להרבה מני רבות.

היום את הרבה באחת שיש בה כל כך הרבה שאני לא יודע איפה להתחיל.

גן צ'רלס קלור, שנתיים אחרי שהכרנו. ואנחנו כבר יחד שלוש שנים.

ולסיום, סתם עיינתי קצת אחורה ומצאתי את הקטע הזה. השורה התחתונה בו כל כך... . שפטו בעצמכם?