כמו פוסטים רבים אחרים, גם זה הולך להפתח ב"אני זוכר ש.."

אניחושב שכל החיים שלי הם בערך כמו השיר הזה. נעים בין נורית גלרון והמכשפות,

בין הרכות המתוקה מדי -

והשחור הכהה מדי

אני היום במקום כל כך נעים ומלא בחיוכים שלא בטוח שכל זה רלוונטי.

אני זוכר את הבלוג הראשון שלי, וגם את מה שהפך לבית שני בשבילי. ניסיתי לחבר את שניהם יחד עם זה כחלק מחיבור החיים שלי למין רצף אחד ארוך. בסוף הבלוגים האלה היו בתקופות מאוד ארוכות החיים שלי. תמיד הייתי בפי כל הסביבה הבלוגר שיש לו חברות בלוגריות ושכותב בבלוג שלו כל היום. זה היה מין משחק מרגש ומטופש כזה שמלא במשיכת צומי כמו שכל מתבגר אוהב. אבל היו שזורים בזה גם סיפורים אמיתיים.

כשכתבתי את הבלוג הראשון שלי היינו בשלב מסויים בעיצומן של החזרות למסיבת הסיום של כתה ט', כשאני כמובן התנדבתי לאיזה תפקיד ממש גיי ומטופש שכלל שירה ו"משחק". במקביל, צעדתי צעדים בלוגוספריים ראשונים וכמו שקורה בממוצע כל שלושה ימים מצאתי בלוג של מישהי שכתבה על נושאים מוכרים מדי. כל כך מוכרים עד כדי כך שגיליתי שהיא פשוט לומדת יחד איתי, מתכוננת לאותה מסיבה ביחד איתי ופשוט בכלל חיה את אותם החיים רק מהצד השני. ובכתה ט' זאת באמת מלחמה, וזה באמת צד שני.

בהתחלה בכלל לא הבנתי מי זאת, ואחרי זה כן. ובכלל דיברנו כמות שעות מגוחכת לחלוטין, ובשעות מגוחכות לחלוטין. למדתי איתה שלוש שנים ורק כשהיה מעט מדי ומאוחר מדי התברר לנו ששנינו סוג-של-היינו-מעוניינים-באותה-תקופה-זה-בזו. אין לזה קשר לכלום אבל זה פשוט חלק מאותם לילות קסומים בין טופי לזפת שמרחפים לי בראש.

אני זוכר את הלילה הראשון שפגשתי אותך. כשאני+2 נסענו לעיר הבירה ודיברתי איתך בפורום כלשהו לפני זה, זאת הייתה תקופה כל כך אחרת. אני זוכר איך את הדבר הטוב היחיד שיצא מנרגילה מאז ומעולם, אני זוכר גם איך הגעתי ליבנה באדיבות איילון דרום באותו לילה, כמו כל מתבגר שלא יודע לעלות על כביש מס' 1 ב-5:00. אני זוכר את הלילה הקסום הזה שהתחיל תהליך שבתחילתו היית אחת מני רבות. אחרי זה הפכת להרבה מני רבות.

היום את הרבה באחת שיש בה כל כך הרבה שאני לא יודע איפה להתחיל.

גן צ'רלס קלור, שנתיים אחרי שהכרנו. ואנחנו כבר יחד שלוש שנים.

ולסיום, סתם עיינתי קצת אחורה ומצאתי את הקטע הזה. השורה התחתונה בו כל כך... . שפטו בעצמכם?

טוב שמישהו יודע על זה...

[שיר קדמשנתי - יונה וולך/אילן וירצברג, בציר טוב]

וסיפרו לנו שכל סקס הוא אחר. וסיפרו לנו ביסודי שקשה בתיכון ושם שקשה בצבא ושם שקשה באזרחות. וקשה, אבל לא באמת אחר. סיימתי היום שלוש שנים של שירות חובה ואני ממשיך היום קצת יותר משלוש שנים עם משהו שהוא חובה שהיא בעצם זכות. והצבא הוא בעצם סקס אחר כזה שדופק אותך בתחת במין צורה מהנה וחולנית, אחרי שהתרגלת למציצות קלילות בתיכון. בצבא אתה דופק ונדפק על בסיס לא קבוע ולא אחיד. כאוס מאורגן שהתפקיד שלו הוא to serve and protect. לפעמים לשרת אינטרסים ולהגן על התחת (תרתי משמע), אבל זה היעוד.

אני חושב שאני כאן עוד מ-2003 והסקס הוא אותו סקס. הבלוגים עדיין מדברים על כל דבר שבין דחיפת אצבעות למקומות בהן הן לא אמורות להיות (או שכן?) לבין דחיפת אפים למקומות בהם הם לא צריכים להיות. בין דיבורים על סקס אחר ואותו הסקס. והכל דיבורים שהם בעצם הרבה הקלדות א ח ת א ח ר י ה ש נ י ה .

אני צריך פנקס, פנקס הקטן. כשהמילים בראש תמיד בורחות עד שהן עולות על הכתב, או לבלוג.

ושלא תשארו עם חצי תאוותכם בידכם:

רומזים לנו שיש סקס אחר

 טוב שמישהו יודע על זה

אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן

 ונדעהו נדבר גלויות,

 יש או אין

שכבר אנחנו עייפים מאוד

 מנשינו הבתולות

 וכל הזמן מראים לנו בתמונות

 יש משהו אחר אנחנו מרגישים

 שזה לא סתם

ואם יש סקס אחר בעולם

אחר נשים חדשות ויודעות

 למה לא יביאו כמה

 ללמד את נשינו היגעות

ואפילו לא רבע תאווה:

כשנסעתי אתמול עם הבוכרית בעוד קיצור דרך לסופו של יום אחרי הכל, אמרתי לה שמגיע לי. שסוף סוף היה לי קצת מזל אחרי כל החוויות השליליות. היא חייכה חיוך קטן כזה של הזדהות ואני בקושי ראיתי אותו בין פלאשבק לפלאשבק כשכל אחד מהם רק עזר לי לקוות שזה כל כך טוב כדי לאזן את כל הרע שהיה. ין ויינג וכל שאר הדברים האלה...

אני נזכר בכל כך הרבה טעויות שהרגישו נכון ומצחיק אותי לחשוב שנכון הרגיש קצת כמו טעות פעם. כבר לפני כל כך הרבה זמן. והנכון של עכשיו הוא נכון בריא שיש בו מידה של בדיקה עצמית וספק שמתפוגג בגלל סיבות טובות כשהוא טורח לצוץ רק כדי לוודא שהכל אמיתי.

זאת שהייתה ילדה קטנה

זאת שהייתה משוגעת

זאת שהייתה קצת דומה לגבר

זאת שגדלה בלי אבא

זאת שגדלה בלי בית

זאת שגדלה בלי אהבה

באמת שרצף הטעויות האלה נשלף משרוול החוצה כמו שמים מטפטפים אליו פנימה, בלי כל כוונה שזה יקרה. ואני כל יום רק שמח יותר ולא רק בשביל עצמי

אהד פישוף לא חברה, אהד פישוף לא משחקת,

 תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת,

 רם אוריון לא חברה, כי רם אוריון לא משחקת,

 אדם הורוביץ לא חברה,

 אלון כהן לא משחקת, לא חברה...

 שאני טקסט פוליטי, לא משחקת

 שאני טקסט פוליטי, אני טקסט פוליטי?

אני זוכר את פולין כאילו זה היה אתמול, כמו כל סיוט איכותי. אני זוכר את הר האפר וגאיות ההריגה. את הילדים הקטנים שהיינו כשלפני טקס בבירקנאו משחקים בכדורי שלג. אני זוכר את הניצול שהלך בחולצה קצרה בקור המקפיא ושלמרות שנפל והחליק המשיך ללכת "כי אין ברירה, צריך להמשיך".

לסבתא רבא שלי, שאללה ירחם עליה, קראו תמרה. עד שהיא נפטרה אי שם כשאני הייתי בערך בן 10 והיא בערך בת 100 לא ידעתי להעריך אותה כמובן. ואני וחברתי היקרה כבר יודעים שנקרא לילדה תמר (ואם זה יהיה בן - תמרן!). אין שום קשר ישיר או עקיף, ובגילוי נאות אחשוף שאפילו לא אני חשבתי על השם, אבל אני רואה בכאלה דברים את התקומה האמיתית של העם היהודי. אין כבר כמעט חיים בהגדרתם הקלאסית לזכור, הניצול שטייל איתי ודאי כבר במצב פחות טוב לכל הפחות.

זכרון החיים מבחינתי הוא הזכרון שקיים לכל אחד ואחת מאיתנו. כמו טלאי צהוב כזה בזכרון שלא דוהה לעולם. תמיד רציתי לחשוב על העם היהודי כסנה בוער שלעולם לא יכלה, ורק יוסיף ויוכל לאש המבקשת להרגו.

סופה של דרך הגבורה בווארשה, אנדרטת רפפורט.

בוער ולא יכלה!

הגעגוע עוד מעט.

"אתה באמת אוהב מישהו כשאתה לא יכול לדמיין את החיים שלך בלעדיו."

-אריזה משפחתית, העונה האחרונה

[מאיר אריאל - שיר כאב]

פעם הייתה לי משיכה חזקה למילים ולנשים.

לנשים,

העגלגליות. החום. האהבה. הנתינה. ההרגשה של בפנים. החיבוק.

היו לי נשים לא רבות בחיי, כולן מיוחדות בדרכן שלהן. לכל אחת סיפורים מעלפים ומאלפים אפילו את הסוררים שבינינו. גם את הסוררות.

והיום, יש לי סוררת שמעלפת ומאלפת אותי, ואני אותה. אוהבת ומבעבעת מתחת לפוך ומעלי. יש לי יותר משרציתי, וגם יש (ותהא) לי את הזכות לתת כל כך הרבה.

מילים,

באחד הבלוגים הקודמים שלי כתבתי ש"מילים הן כלי אנושי עלוב - כמוני". באותה תקופה האמנתי באוויר, נאחזתי בו. לא האמנתי בעצמי ולא לאף אחד אחר. זעקתי נואש וכואב וחיכיתי לתרופה מהפסקה שמעלה כל כך הרבה. תרופה שהייתה אצלי והייתי צריך בסך הכל לתת. מאז (ומאז שבלוגיי השונים נחשפו בהזדמנויות שונות ומשונות) המילים רצות יותר ויותר במוח. זה אומר שישנן פחות שטויות שיוצאות החוצה לפחות. הוספתי עוד שפה לרזומה, ועוד קללות ופתגמי סרק בעוד שלוש איזוטריות לפחות.

אני כבר לא כלי ולא עלוב. ומחר אני אקנה את מעיל הזמש החום כהה. אני לא כלי ריק - אבל זה לא חייב למנוע ממני להיות ריקני לעיתים!  

תחזרי כבר, אני מת להיות איתך בקטע עמוק. אני כל כך צריך חיבוקי למרות שעוד לא חורף.

הייתי אובססיבי לנשים ומילים ונשארתי, פשוט הכל מתועל היום לצינורות המקובלים יותר ופחות. יש לי שרברבית מהחלומות.

בשבילכם, מלחמת יום הכיפורים. כיצד אנו מכים היום על חטא כפי שאפשר לראות בידיעות אחרונות. ההכאה על חטא היא תופעה שנפוצה לדעתי בעיקר ביהדות. הנוצרים מאשימים את כולם בזה שישו היקר שלהם נצלב, המוסלמים מאשימים אחד את השני בהכל-למשל הסונים, שבעיני השיעים אחראים לקרב (טבח?) כרבלאא' בו נטבח אחד מהחסנים (לא זוכר אם זה חסן או חסין..).

בעבר גם אני הכאתי עצמי על חטא, עד זוב מילים:

שני קווים מקבילים

לעולם לא נפגשים

שואפים לאינסוף

שואפים לפגישה

שני קווים מקבילים

רואים את הסוף

למה הם לא עשו כלום ב ה ת ח ל ה ?

קשה לי להאמין שכבר חלפו כמעט שלוש-ארבע שנים. פעם הייתי כותב שירים (ופוסטים מעניינים). הכתיבה היפה ביותר באה מהכאב האישי של כל אחד מאיתנו (ותקשיבו לרחל, ויפה שעה אחת קודם), והכאב שלי חלף ונרפא.

ההבדל בין אז והיום הוא שהפסקתי להצטער והתחלתי לחיות, וקשה לי לקחת קרדיט לעצמי על זה. דחפו אותי מעבר לצוק ואז דאגו לתת לי כנפיים. אם אני מסתכל אחורה לימי כיפור קודמים אני רק יכול לראות כמה התקדמתי. איך לפני שנתיים דיברתי על צבא והיום אני עושה צבא, שלא כולם יודעים (ואולי בעצם כמעט אף אחד לא יודע)  מה בדיוק - אבל אני עושה. איך לפני ארבע ואולי אף חמש שנים ביליתי את יום כיפור בהליכה של כשעה כדי לפגוש מישהי, רק כי היא הסכימה לקבל אותי (ולעשות כמה דברים שלא יאים בכלל לכיפור, אבל הייתי ילד).

אני עדיין כואב בתוכי את הכאב של כתה ד', עם המכונית החונה והיד השבורה. את הכאב של אבא שאמר לי שזה כלום ויהיה בסדר. כאב של כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זכרונות, למה אי אפשר לפרמט מחשבות?

כפרותי-קבלו את כפרותי בכל השנה, ולא ביום חג ולא ביום טוב או יום רע. לא במועדים ולא בחול, בים ביבשה באוויר ובאש השורפת כשכועס ולא מוכנים לשמוע.

בברכת שנהיה לדונאט ולא לדו'!

אפשר ללכת הרבה במעגלים, לקרוא הרבה ניטשה ולהיות בדכאון עמוק. לא עמוק כזה, אלא עמוק עקב מחשבות עמוקות על כל דבר.

האולימפיאדה וספורט בכלל. מה התועלת שיוצאת לי כפרט מהאולימפיאדה? אז אנחנו יודעים ברגע נתון ומתוך 8 אנשים מי האיש המהיר בעולם? היכן ההשפעה? היכן הרוח ואיפה החלום?

מה הטעם בלאכול טעים כשאתה יודע שזה רק הרכב שונה במקצת של חשמל שמגיע לך לראש?

מה הטעם בלחיות כשאתה יודע שאתה רק משיכת מכחול בתוך מסגרת קבועה מראש של תמונה גדולה?

אין טעם מלהתחמק משאלות קיומיות, אבל אין טעם לשאול אותן ולהתחבט בהן. אני יודע שיש לי את מה שאני אוהב. את מה שאני צריך ועושה לי חיוך גם כשאני לא במיטבי. שאני עושה לו חיוך גם מתוך שינה. אני יודע. אני מרגיש. אני אוהב.