אני שונא את כל מי שחושב שהעגלה שלי ריקה ושלו מלאה.
מין ביטוי כזה של החזרה בתשובה הגורס ש"העגלה החילונית" ריקה, וזו הפונדמנטליסטית - יהודית מלאה בפנינים דוגמת "תורת המלך" וכו'. אני מציע להם לקרוא את PRINCIPIA MATHEMATICA לפני שיקראו הבלים על מתי מותר להרוג ומתי אסור מפי משתמט בן משתמטים שמתפלל בכל כוחו לא לזוז מכיסא הסנדק בו הוא יושב.
כשצריך להרוג אז הורגים, לא מחכים לשו"ת עם כבוד הרב הזה או האחר. כבוד התורה, ובכן, מונח במקומה - אבל אין שום כבוד למי שפוגע בשלטון החוק ונציגיו (שאינם צדיקים גדולים אף הם).
והעגלה נוסעת, ומועדי ב' בפתח, ושנה ב' אולי אפילו תקרה. אני נמצא בניתוק וניוון שמעמיס לי על הראש כל כך הרבה.
ביצוע של שלום חנוך ומשה לוי, לאחד גדול (שאפילו התקרב רחמנא ליצלן לתורה בערוב ימיו) בשם מאיר אריאל.
מעניין אם כבר אז ראיתי את העתיד לבוא. ככה נראתה העין שלי לפני שבע שנים בערך.
איך זה שכל בני הנוער בטוחים שהם מיוחדים? שהם קוראים שיר אחד של משוררת בת 100 ובטוחים שהם ספרותיים ומתורבתים? איך זה שכל אחד עוטה גלימה שחורה ומצטנף בדמעות ומרגיש שונה? איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז? למען השם?
הכל בעיני המתבונן, ואני מתבונן דרך עדשה מפזרת על עולם שמרוכז ומפוזר. מעבדה א' בפיזיקה. מדגמן קצת שיער ורוח שטות.
ניל יאנג מוביל את הסופרגרופ הנפלא אמריקה בשיר נפלא - "סוס ללא שם", כדי שתבינו:
מהו מדבר בכלל?
רוב הישראלים יגידו שמדבר יהודה, הנגב.
המהדרין יגידו שיש עוד בעולם כולו - סהרה, קלהארי ...
שומרי מהדרין בד"צ העדה החרדית יגידו שגם טונדרות קפואות הן מדבר.
ואני אגיד שהמדבר היה אי שם בין כתה ט' ל-יא' או יב'. אני חושב שזה נכון לגבי הרבה מאיתנו. הולכים לבד ולא יודעים מה השם שלנו. מזכיר לי קצת את אחד מאותם סרטי הירוי מיאזאקי (נכון שזה השם שלו ולא מנה של סושי והתבלבלתי?) בו המכשפה נוטלת את שמה של הילדה ממנה ולא מוכנה לגלות לה אותו וכך מצליחה לרסן אותה ואת כוחה.
כשאתה יודע מי אתה, מה שמך - וכפי שזלדה אמרה לכל איש יש שם - אז הכוח בידיך. סוף ההליכה שלי במדבר הסתמנה בערך כשהלכתי לצבא והפסקתי להיות כל כך מקובע.
והיום, אני מטייל, like bridge over troubled water, או כפי שאמרו זאת זצוק"ל כמו גשר על פני מים סוערים. (נחל ציפורי וגשר דק במיוחד מתנת חורף מרץ 09' מצ"ב)
שקל למי שמזהה את כל אזכורי השירים וכותב "ראשוווןןןןן!!!1111" בתגובות.
מטאליסט "MegadetH" (ידוע גם בשמו "הגדרות נופלות ואתם הופכים לפיתה")
לא הייתי בהרבה וודסטוקים תוצרת הארץ, ועדיין הם מהווים מיני אירועים מכוננים. הם מעין אפשרות כזאת לצעוד בתוך המון הומו-הטרוגני שלא במסגרת יום-יומית רגילה של נסיעה כילד לעיר הגדולה. בום מבחוץ שעושה טראח בפנים וחוויה שלוקחים להרבה זמן קדימה.
ב-י',יא',יב' הלכתי כל פעם עם מישהי אחרת לרוק עצמאות. אני לא זוכר הרבה מההופעות אלא יותר מהקהל. מין הזדמנות כזאת להרגיש כמו אי בזרם שלא יכול לשוט. יש דברים מאוד נקודתיים שמשעשעים אותי עד היום: הנערות בלבוש מינימאליסטי שעטופות בדגל הלאום, הפעם ההיא בה גהרתי מעל מישהי ומישהו חשב שאנחנו שתי בנות וביקש להצטרף (תמונה מצורפת, לא של האורגיה - של השיער הארוך. אני השמאלי הקיצוני).
בניצנים הייתי אפילו יותר לבד, לגמרי לבד אפילו, ועדיין יחד. בין אלפי האנשים שהיו שם מצאתי כל כך הרבה מוכרים. ומשם אני אקח את הפעם היחידה שראיתי מישהי שאבא שלה התאבד (אותו סיפור מוכר עליו קראתם בעיתונים לפני שנה), ואת העובדה שזרקו חברים שלי בגלל פוגו קטן. מיינסטרים, זה מה יש.
מטאליסט לעומת השניים האחרים היה פוגו אנושי אחד גדול ומסריח. למה רק בהופעות של פריקים הכל כל כך מסריח!?!??!
אגב, הדבר המומלץ לכל הופעה כזו היא לבוא בחולצה לבנה - ככה קל יותר למצוא את מי שבאתם איתו.
היום משחקים "איפה גל?"
במבט שני נורא ברור הריח. תראו איך כולם עושים את הדבר של הפריקים בידיים. חישוב פשוט של מספר בתי שחי כפול מספר השעות שעמדו בשמש בפלמחים דאז פחות אפס (מסמל את מספר האנשים ששמו דאורדורנט) מספק את התשובה המוחלטת לשאלה שצצה במוחי קודם.
כל כך כיף להקליד ולא בצבא, לא מילים שצריך אלא מילים שרוצים.
כמו פוסטים רבים אחרים, גם זה הולך להפתח ב"אני זוכר ש.."
אניחושב שכל החיים שלי הם בערך כמו השיר הזה. נעים בין נורית גלרון והמכשפות,
בין הרכות המתוקה מדי -
והשחור הכהה מדי
אני היום במקום כל כך נעים ומלא בחיוכים שלא בטוח שכל זה רלוונטי.
אני זוכר את הבלוג הראשון שלי, וגם את מה שהפך לבית שני בשבילי. ניסיתי לחבר את שניהם יחד עם זה כחלק מחיבור החיים שלי למין רצף אחד ארוך. בסוף הבלוגים האלה היו בתקופות מאוד ארוכות החיים שלי. תמיד הייתי בפי כל הסביבה הבלוגר שיש לו חברות בלוגריות ושכותב בבלוג שלו כל היום. זה היה מין משחק מרגש ומטופש כזה שמלא במשיכת צומי כמו שכל מתבגר אוהב. אבל היו שזורים בזה גם סיפורים אמיתיים.
כשכתבתי את הבלוג הראשון שלי היינו בשלב מסויים בעיצומן של החזרות למסיבת הסיום של כתה ט', כשאני כמובן התנדבתי לאיזה תפקיד ממש גיי ומטופש שכלל שירה ו"משחק". במקביל, צעדתי צעדים בלוגוספריים ראשונים וכמו שקורה בממוצע כל שלושה ימים מצאתי בלוג של מישהי שכתבה על נושאים מוכרים מדי. כל כך מוכרים עד כדי כך שגיליתי שהיא פשוט לומדת יחד איתי, מתכוננת לאותה מסיבה ביחד איתי ופשוט בכלל חיה את אותם החיים רק מהצד השני. ובכתה ט' זאת באמת מלחמה, וזה באמת צד שני.
בהתחלה בכלל לא הבנתי מי זאת, ואחרי זה כן. ובכלל דיברנו כמות שעות מגוחכת לחלוטין, ובשעות מגוחכות לחלוטין. למדתי איתה שלוש שנים ורק כשהיה מעט מדי ומאוחר מדי התברר לנו ששנינו סוג-של-היינו-מעוניינים-באותה-תקופה-זה-בזו. אין לזה קשר לכלום אבל זה פשוט חלק מאותם לילות קסומים בין טופי לזפת שמרחפים לי בראש.
אני זוכר את הלילה הראשון שפגשתי אותך. כשאני+2 נסענו לעיר הבירה ודיברתי איתך בפורום כלשהו לפני זה, זאת הייתה תקופה כל כך אחרת. אני זוכר איך את הדבר הטוב היחיד שיצא מנרגילה מאז ומעולם, אני זוכר גם איך הגעתי ליבנה באדיבות איילון דרום באותו לילה, כמו כל מתבגר שלא יודע לעלות על כביש מס' 1 ב-5:00. אני זוכר את הלילה הקסום הזה שהתחיל תהליך שבתחילתו היית אחת מני רבות. אחרי זה הפכת להרבה מני רבות.
היום את הרבה באחת שיש בה כל כך הרבה שאני לא יודע איפה להתחיל.
גן צ'רלס קלור, שנתיים אחרי שהכרנו. ואנחנו כבר יחד שלוש שנים.
ולסיום, סתם עיינתי קצת אחורה ומצאתי את הקטע הזה. השורה התחתונה בו כל כך... . שפטו בעצמכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גל.
