רוקעצמאות עד 2003-2006

ניצנים פורטיסחרוף

מטאליסט "MegadetH" (ידוע גם בשמו "הגדרות נופלות ואתם הופכים לפיתה")

לא הייתי בהרבה וודסטוקים תוצרת הארץ, ועדיין הם מהווים מיני אירועים מכוננים. הם מעין אפשרות כזאת לצעוד בתוך המון הומו-הטרוגני שלא במסגרת יום-יומית רגילה של נסיעה כילד לעיר הגדולה. בום מבחוץ שעושה טראח בפנים וחוויה שלוקחים להרבה זמן קדימה.

ב-י',יא',יב' הלכתי כל פעם עם מישהי אחרת לרוק עצמאות. אני לא זוכר הרבה מההופעות אלא יותר מהקהל. מין הזדמנות כזאת להרגיש כמו אי בזרם שלא יכול לשוט. יש דברים מאוד נקודתיים שמשעשעים אותי עד היום: הנערות בלבוש מינימאליסטי שעטופות בדגל הלאום, הפעם ההיא בה גהרתי מעל מישהי ומישהו חשב שאנחנו שתי בנות וביקש להצטרף (תמונה מצורפת, לא של האורגיה - של השיער הארוך. אני השמאלי הקיצוני).

בניצנים הייתי אפילו יותר לבד, לגמרי לבד אפילו, ועדיין יחד. בין אלפי האנשים שהיו שם מצאתי כל כך הרבה מוכרים. ומשם אני אקח את הפעם היחידה שראיתי מישהי שאבא שלה התאבד (אותו סיפור מוכר עליו קראתם בעיתונים לפני שנה), ואת העובדה שזרקו חברים שלי בגלל פוגו קטן. מיינסטרים, זה מה יש.

מטאליסט לעומת השניים האחרים היה פוגו אנושי אחד גדול ומסריח. למה רק בהופעות של פריקים הכל כל כך מסריח!?!??!

אגב, הדבר המומלץ לכל הופעה כזו היא לבוא בחולצה לבנה - ככה קל יותר למצוא את מי שבאתם איתו.

היום משחקים "איפה גל?"

במבט שני נורא ברור הריח. תראו איך כולם עושים את הדבר של הפריקים בידיים. חישוב פשוט של מספר בתי שחי כפול מספר השעות שעמדו בשמש בפלמחים דאז פחות אפס (מסמל את מספר האנשים ששמו דאורדורנט) מספק את התשובה המוחלטת לשאלה שצצה במוחי קודם.

כל כך כיף להקליד ולא בצבא, לא מילים שצריך אלא מילים שרוצים.

אנשים לא נותים לחייך ולומר מילה טובה, בחיי. כל מה שהצד השני רוצה זה קצת אמפטיה. התפנצ'ר לי היום צמיג בחזרתי הביתה אי שם בפאתי ת"א. כשסיימתי כל הידיים היו שחורות יותר מהלילה שמסביב. בתחנה היה מתדלק רוסי מסכן אח, היה לו עצב של עגלון בעיניים.

שאלתי אותו אם יש איפושהו מים, הוא הראה לי גם איפה יש סבון - וכשסיימתי כבר חיכה לי עם מגבות נייר ביד. כל מה שהיה צריך בשביל לעזור לו לחייך הלילה זה "לילה טוב" ו"תודה רבה!".

הוא הזכיר לי את ג'האד המתדלק, שפגשתי לילה אחד ביפו - כשביליתי אולי 50 דקות בניסיון לצאת מת"א. אני נורא נהלתי מהשם שלו והוא? כמו הרבה חברים שלו מעבר לקו הירוק כנראה רצה רק לחזור הביתה בשלום.

אתמול הייתה תכנית טרגית במיוחד שמצטרפת לסדרת תוכניות טרגיות שהייתה השבוע. בתכנית הציגו את נהג אוטובוס התיירים הרוסי שהתהפך לפני כמה חודשים טובים. הוא היום שומר בבית קברות. אני חושב שלא יכולתי למצוא אירוניה טרופה מזאת. התכנית הזאת הגיעה אחרי שיום לפניה כמדומני הייתה תכנית מפחידה ביותר על האם המטביעה. הדברים האלה מראים לי כמה קל לברגים ליפול וזה מפחיד אותי.

ואני יודע למה אני אוהב אותך. זה כי אני אוהב אותנו, חוץ מאותך.

אני אוהב לגעת לך בלב ולהרגיש את הפעימות שלך יחד עם שלי בקצות האצבעות.

אני אוהב שדלת בינינו נפתחת ואני רואה חיוך שלך שמביא לחיוך שלי שמביא לחיוך שלך שמביא לחיבוק.

ואפילו, אני אוהב לקום לידך בבוקר בכל מצב של שמיכה.

כמו פוסטים רבים אחרים, גם זה הולך להפתח ב"אני זוכר ש.."

אניחושב שכל החיים שלי הם בערך כמו השיר הזה. נעים בין נורית גלרון והמכשפות,

בין הרכות המתוקה מדי -

והשחור הכהה מדי

אני היום במקום כל כך נעים ומלא בחיוכים שלא בטוח שכל זה רלוונטי.

אני זוכר את הבלוג הראשון שלי, וגם את מה שהפך לבית שני בשבילי. ניסיתי לחבר את שניהם יחד עם זה כחלק מחיבור החיים שלי למין רצף אחד ארוך. בסוף הבלוגים האלה היו בתקופות מאוד ארוכות החיים שלי. תמיד הייתי בפי כל הסביבה הבלוגר שיש לו חברות בלוגריות ושכותב בבלוג שלו כל היום. זה היה מין משחק מרגש ומטופש כזה שמלא במשיכת צומי כמו שכל מתבגר אוהב. אבל היו שזורים בזה גם סיפורים אמיתיים.

כשכתבתי את הבלוג הראשון שלי היינו בשלב מסויים בעיצומן של החזרות למסיבת הסיום של כתה ט', כשאני כמובן התנדבתי לאיזה תפקיד ממש גיי ומטופש שכלל שירה ו"משחק". במקביל, צעדתי צעדים בלוגוספריים ראשונים וכמו שקורה בממוצע כל שלושה ימים מצאתי בלוג של מישהי שכתבה על נושאים מוכרים מדי. כל כך מוכרים עד כדי כך שגיליתי שהיא פשוט לומדת יחד איתי, מתכוננת לאותה מסיבה ביחד איתי ופשוט בכלל חיה את אותם החיים רק מהצד השני. ובכתה ט' זאת באמת מלחמה, וזה באמת צד שני.

בהתחלה בכלל לא הבנתי מי זאת, ואחרי זה כן. ובכלל דיברנו כמות שעות מגוחכת לחלוטין, ובשעות מגוחכות לחלוטין. למדתי איתה שלוש שנים ורק כשהיה מעט מדי ומאוחר מדי התברר לנו ששנינו סוג-של-היינו-מעוניינים-באותה-תקופה-זה-בזו. אין לזה קשר לכלום אבל זה פשוט חלק מאותם לילות קסומים בין טופי לזפת שמרחפים לי בראש.

אני זוכר את הלילה הראשון שפגשתי אותך. כשאני+2 נסענו לעיר הבירה ודיברתי איתך בפורום כלשהו לפני זה, זאת הייתה תקופה כל כך אחרת. אני זוכר איך את הדבר הטוב היחיד שיצא מנרגילה מאז ומעולם, אני זוכר גם איך הגעתי ליבנה באדיבות איילון דרום באותו לילה, כמו כל מתבגר שלא יודע לעלות על כביש מס' 1 ב-5:00. אני זוכר את הלילה הקסום הזה שהתחיל תהליך שבתחילתו היית אחת מני רבות. אחרי זה הפכת להרבה מני רבות.

היום את הרבה באחת שיש בה כל כך הרבה שאני לא יודע איפה להתחיל.

גן צ'רלס קלור, שנתיים אחרי שהכרנו. ואנחנו כבר יחד שלוש שנים.

ולסיום, סתם עיינתי קצת אחורה ומצאתי את הקטע הזה. השורה התחתונה בו כל כך... . שפטו בעצמכם?

אני רואה שכשאני כותב על סקס פתאום יש מלא תגובות. לפחות יש משהו שעדיין עובד :)

ובכלל יש לי כל כך הרבה לכתוב ולחשוב על סקס וכל כך טוב שזה ישאר בראש (ובידיים) שלי, כי שם זה צריך להיות.

שמעתי עכשיו את "אמונה עיוורת" ולרגע ידעתי שכל מה שצריך לעשות זה להוריד את הגיטרה מהקיר ולהפסיק ללמוד לשיעמומטרי. באמת הרגשתי לרגע איך כולנו חיים במין אמונה עיוורת כזאת, על פני תהום. על סף של משהו שאי אפשר לראות ואנחנו מאמינים שלא מצטרך לראות אותו למרות שלפעמים נופלים לתוכו.

ואני אזרח, וצה"ל עוד לא נפל (רק ביבי)

טוב שמישהו יודע על זה...

[שיר קדמשנתי - יונה וולך/אילן וירצברג, בציר טוב]

וסיפרו לנו שכל סקס הוא אחר. וסיפרו לנו ביסודי שקשה בתיכון ושם שקשה בצבא ושם שקשה באזרחות. וקשה, אבל לא באמת אחר. סיימתי היום שלוש שנים של שירות חובה ואני ממשיך היום קצת יותר משלוש שנים עם משהו שהוא חובה שהיא בעצם זכות. והצבא הוא בעצם סקס אחר כזה שדופק אותך בתחת במין צורה מהנה וחולנית, אחרי שהתרגלת למציצות קלילות בתיכון. בצבא אתה דופק ונדפק על בסיס לא קבוע ולא אחיד. כאוס מאורגן שהתפקיד שלו הוא to serve and protect. לפעמים לשרת אינטרסים ולהגן על התחת (תרתי משמע), אבל זה היעוד.

אני חושב שאני כאן עוד מ-2003 והסקס הוא אותו סקס. הבלוגים עדיין מדברים על כל דבר שבין דחיפת אצבעות למקומות בהן הן לא אמורות להיות (או שכן?) לבין דחיפת אפים למקומות בהם הם לא צריכים להיות. בין דיבורים על סקס אחר ואותו הסקס. והכל דיבורים שהם בעצם הרבה הקלדות א ח ת א ח ר י ה ש נ י ה .

אני צריך פנקס, פנקס הקטן. כשהמילים בראש תמיד בורחות עד שהן עולות על הכתב, או לבלוג.

ושלא תשארו עם חצי תאוותכם בידכם:

רומזים לנו שיש סקס אחר

 טוב שמישהו יודע על זה

אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן

 ונדעהו נדבר גלויות,

 יש או אין

שכבר אנחנו עייפים מאוד

 מנשינו הבתולות

 וכל הזמן מראים לנו בתמונות

 יש משהו אחר אנחנו מרגישים

 שזה לא סתם

ואם יש סקס אחר בעולם

אחר נשים חדשות ויודעות

 למה לא יביאו כמה

 ללמד את נשינו היגעות

ואפילו לא רבע תאווה: