הכל משתנה במהירות. זורם, משנה צורה. ומצבי הרוח והגישה משתנים בהתאם. ויש משהו נחמד בזה. והתחלתי לשים לב כמה שאני השתנתי, במיוחד בחודש האחרון שעבר. אפילו דרך ההתמודדות שלי הייתה שונה לחלוטין מזו שאני רגילה אליה. למדתי לקחת דברים בדרך אחרת, בדרך שלי. זה לא קל, ברור. ולראות אותו כמעט כל שבוע עדיין עושה משהו בפנים, אבל כל פעם פחות ופחות. גם הוא השתנה כל כך. בנאדם שונה לחלוטין מזה שהשארתי. ואני ממש לא אוהבת את מה שהוא הפך להיות, וזה עושה לי את העבודה לקלה הרבה יותר. ככה יש לי יותר זמן להתעסק בדברים שלי ולהשקיע בבנייה של העולם שלי. יש משהו כל כך מעניין בלהכיר הרבה אנשים חדשים במכה אחת ולאט לאט לסנן אותם, כדי לגבש לעצמי את האנשים שאני אוהבת. היו לי תקופות שהייתי מוכנה להסתובב עם כל מי שבא ליד, רק לא להיות לבד. אחר כך הייתה לי תקופת התנזרות מהאנושות. עכשיו אני במקום אחר לחלוטין. אני מאוד רוצה להקיף את עצמי באנשים, אבל גם לא מוכנה יותר מדיי להתפשר עליהם. הזמן יעשה את העבודה שלו. וכמו שאפשר לראות, אני הרבה פחות קשה ונוקשה כלפי עצמי. הגיל עושה את שלו, ואני נפתחת להזדמנויות חדשות ומוכנה לנסות דברים חדשים כל הזמן. העיקר להתחמק מהמצב הסטטי המאיים. ו, לא יודעת, אני באמת מרגישה לפעמים שיש תקווה, שאיכשהו דברים יתייצבו במקומות שלהם. בימים אפרוריים יותר לא נחמד להיות ברדיוס שלי, אבל הכל הרי משתנה. זה היתרון שבזה. הטראומה היחידה שצילקה אותי היא תיכנון תוכניות וראיית העתיד. כשרואים אותו ברור וצבעוני, הוא יתפוצץ. עדיף לא לחשוב עליו, או כשחושבים עליו - לא לראות אותו ברור, אלא שקוף ומעורפל.

ברקע, אינפקטד עושים לי שמח. בעיניים, "סוויטה צרפתית" מצליח לגעת במקומות הרגישים. ובכללי, "אמריקן ביוטי" מדהים.