הנה אני עושה את זה שוב. הנה אני פותחת פצעים ישנים שוב. הנה אני לא מצליחה להרפות שוב. הנה אני חופרת בנושנות שוב. אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מה אני רוצה שייצא מזה. אני רק יודעת שאני צריכה לפרוק מטען. בדיוק מה שעשיתי בשיחה ההיא איתך לפני חודש. כמובן שהתכוונתי אז לכל מילה שאמרתי, אבל בתוך תוכי לא האמנתי שייצא מזה משהו. ובצדק. אז הנה, אני עושה את זה שוב, רק הפעם בכתב, והתקווה גמדית מאי פעם.

להגיד לך שהתגברתי עלינו ושאני בסדר? אני לא יכולה. ברוב הזמן אני לא חושבת על הסטטוס שבו אני נמצאת, אני לא מנתחת אם אני בסדר או לא. אבל ברגעים מסויימים פשוט מכה בי הידיעה שכואב לי. כשאני מרגישה את הדמעות מאיימות לפרוץ באמצע הליכה כשאני עוברת ליד הבית שלך - אני יודעת שאני לא בסדר.

רגשות שמגשות, זה כבר לא משנה. אהבנו. נקודה. ומעבר לזה כבר לא משנה. ברור ששנינו עברנו המון מאז, למרות שמדובר בסתם חודשיים. אבל כשיוצא לי לראות אותך פה ושם - עדיין זה עולם קטן ומסריח - אני רואה בך בדיוק את אותם הדברים שראיתי בך בפעם הראשונה שראיתי אותך, אז בחוף הים. המבט, החיוך. כל הדברים שאהבתי בך אז, אני עדיין מתרגשת כשאני רואה אותם.

אתה יכול להגיד לי כמה שאתה רוצה שעברת הלאה, שהמשכת. תגיד לי מצידי שיש לך כבר חברה חדשה, מה שאתה רוצה. אבל אני רואה את המבט שאתה נותן לי. מבט ששמור רק לי, בחיי. אני רואה את הברק בעיניים שלך, את החיוך שאתה מנסה להסתיר. אני יודעת שאתה שמח לראות אותי, גם אם אתה מנסה להסתיר. אני יודעת כמה נוח אתה מרגיש איתי, כמה טבעי לדבר ולצחוק כמו אז.

עד לפני כמה זמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא כועסת עליך, שאני שלמה עם הפרידה שלנו. אבל זה לא נכון. אני כועסת עליך. זהו, אמרתי את זה. אני כועסת עלינו שויתרנו. אני כועסת שפירקנו את החבילה. אני כועסת שלא נילחמת עלי. אני כועסת שנתת לי ללכת. אני כועסת על עצמי שלקחתי החלטה כזאת בפזיזות. אני כועסת. כועסת. כועסת.

תראה אותם. הם בדיוק במצב שלנו. הוא כמוני, והיא כמוך. ואיך הם מתמודדים? הם ביחד, אחד בשביל השני. חזקים. כמובן שלא ידעת עליהם, כי לא התאמצת להסתכל סביבך. זוכר מה אמרתי לך באותו היום? "אחד מכל עשרה אנשים נמצא במצב הזה. ולא יכול להיות שאחד מכל עשרה אנשים בעולם נידון לחיי בדידות". והסכמת איתי. אבל לא מספיק בשביל להישאר.

אני לא במצב שאני צריכה את התמיכה הזאת. אני מתמודדת עם דברים לבד. אני בולעת ושומרת בבטן. אני הרבה יותר חזקה ממה שהייתי. אבל אני עדיין זקוקה לך. זקוקה לך בתור בנאדם, בתור חבר. בלי שום קשר למצב שלי. אני זקוקה לך כמו אוויר. יש רגעים שאני לא רוצה להמשיך לנשום. לא רואה בזה שום טעם. רוצה אותך לצידי. רוצה שתחייך אליך, תחבק אותי, ושיהיה "אנחנו". כמו עד לפני חודשיים. עד אותו יום ארור.

אני כועסת עליך.

כועסת.