אני מסתכלת על השעון, מחשבת כמה זמן פנוי נשאר לי עד העבודה. אה כן, עבודה. שלשום בבוקר נכנסנו בפעם הראשונה לחנות המזוהמת שהולכת להיות הבית החדש שלנו, אחרי שהחנות הקודמת באותו המתחם התמוטטה לה, פשוטו כמשמעו. תוך יומיים הרמנו חנות מאפס. אתמול בערב כל הסחורה כבר הייתה במקום, הכל היה מצוחצח ועמד במקום ריח של אקונומיקה רייחנית. אי אפשר אפילו להתחיל לתאר מה הלך שם לפני זה. טונות האבק שנשמנו בזמן הנקיונות האינסופיים. היומיים האלה, שעבדתי במהלכם מהבוקר עד הערב, התישו אותי עד אין קץ. במשך שני ערבים רצופים כל מה שרציתי אחרי שחזרתי הביתה היה מקלחת, פיפי ולישון. ומי שמכיר אותי, יודע שאני יכולה ורוצה תמיד לצאת, גם אחרי שבוע בלי שינה. ואז, אתמול, בשעות האחרונות לפני סגירת החנות הגעתי לאחת התובנות החשובות של התקופה הנוכחית. והיום בבוקר כבר עשיתי כמה טלפונים, ובקרוב מאוד, אני מקווה, דברים יתחילו להתגלגל לכיוון הרצוי.

מרוב שיעמום אני מריצה לעצמי דרמות בראש. אוכלת טלנובלות לארוחת הבוקר, וחייה בדרמה אינסופית, שמקורה, כמובן, בתוך הראש היצירתי שלי.

ובנוסף לכל זה, אני גם משחקת באש, ולא בטוחה אם הסיכון שווה את הכוויה שלאחר מכן. לא מספיק נפגעתי בחודשים האחרונים?