אני מסתכלת על השעון, מחשבת כמה זמן פנוי נשאר לי עד העבודה. אה כן, עבודה. שלשום בבוקר נכנסנו בפעם הראשונה לחנות המזוהמת שהולכת להיות הבית החדש שלנו, אחרי שהחנות הקודמת באותו המתחם התמוטטה לה, פשוטו כמשמעו. תוך יומיים הרמנו חנות מאפס. אתמול בערב כל הסחורה כבר הייתה במקום, הכל היה מצוחצח ועמד במקום ריח של אקונומיקה רייחנית. אי אפשר אפילו להתחיל לתאר מה הלך שם לפני זה. טונות האבק שנשמנו בזמן הנקיונות האינסופיים. היומיים האלה, שעבדתי במהלכם מהבוקר עד הערב, התישו אותי עד אין קץ. במשך שני ערבים רצופים כל מה שרציתי אחרי שחזרתי הביתה היה מקלחת, פיפי ולישון. ומי שמכיר אותי, יודע שאני יכולה ורוצה תמיד לצאת, גם אחרי שבוע בלי שינה. ואז, אתמול, בשעות האחרונות לפני סגירת החנות הגעתי לאחת התובנות החשובות של התקופה הנוכחית. והיום בבוקר כבר עשיתי כמה טלפונים, ובקרוב מאוד, אני מקווה, דברים יתחילו להתגלגל לכיוון הרצוי.

מרוב שיעמום אני מריצה לעצמי דרמות בראש. אוכלת טלנובלות לארוחת הבוקר, וחייה בדרמה אינסופית, שמקורה, כמובן, בתוך הראש היצירתי שלי.

ובנוסף לכל זה, אני גם משחקת באש, ולא בטוחה אם הסיכון שווה את הכוויה שלאחר מכן. לא מספיק נפגעתי בחודשים האחרונים?

אני נוטה לשמור בזמן האחרון על זכות השתיקה, רק כי רוב הזמן פשוט אין לי כוח לדבר ולשתף. אני עובדת מסביב לשעון. אתמול עשיתי כפולה של חצי יממה בערך. והיום כמו חכמה עבדתי על עקבים, אז כל הגוף כואב לי. ובאמת שהופתעתי לטובה מהשבוע הזה. בסוף השבוע שעבר המנהל הזמני שלי הוציא אותי לחופש עד להודעה חדשה, וגרם לי את הסבל הכי נורא שהוא יכל - להושיב אותי בבית באפס מעש. ובאמת שלא היו לי שום תוכניות או ציפיות לגבי השבוע הזה. ואז בבוקר יום ראשון טלפון מהמנהל הגדול. ומאז אני עובדת בסניף שהוא קצת מרוחק מהבית שלי, בערך שעה נסיעה לכל כיוון. אבל כמה טוב בסניף הזה אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר. השקט, השלווה כשאני לבד במשמרת. ומנהל של הסניף הזה בנאדם מלאך ליד השטן ההוא. הוא נותן לי יד חופשית ומעניק אחריות. בדיוק ההפך מכל מה שהיה לי בחודשים האחרונים של העבודה, כשניסו להגביל את הסמכויות שלי והלקטין אותי למימדים מזעריים. מחר נשארה לי משמרת אחרונה בסניף הזה, ואז אני שוב באוויר, נתונה לחסדיו של המנהל הגדול. מקווה שיהיה טוב. כי השבוע הזה גרם לי להיזכר למה חיבבתי את העבודה שלי מהתחלה.

ברקע מסתובב In Absentia של Porcupine Tree. האיכות, הוי האיכות.

אני מרגישה כאילו לא הייתי כאן נצח, כשבעצם כתבתי לפני כמה ימים. ופתאום גם השפה מרגישה לי מנוכרת, אחרי שהתרגלתי כבר לחשוב באנגלית. והכל בזכות הספר ההוא. בכל אופן, כבר לילה, מחר יש עבודה בצהריים ואני אוכל לישון את כל הבוקר, כמו תמיד. ובינתיים המוזיקה עושה לי נעים באוזניות, והרוח הקרה מהחלון מקפיאה אותי. חורף? אוף. החורף השנה מדכא אותי במיוחד, ואני מרגישה רוב הזמן כמו איזה עלה נידף ברוח, בלי שום כיוון או מטרה. בעבודה נסבל בינתיים. לפני כמה זמן התלוננתי קצת שאני משועממת, אבל לפעמים דווקא די מעניין, ומגניב שיש לקוחות מאתגרים ואני מצליחה לסגור עסקאות יפות. התחום עצמו באמת מעניין, ואולי הייתי רוצה להרחיב אותו מתישהו, אבל הבוס החדש פשוט מצליח לדכא אותי בכל הזדמנות שיש לו. הוא כמו זאב טורף שמריח את הפחד שלי, ורק מחכה לזנק. היום במשמרת הוא לא היה, ועבדתי עם עובדת מהסניף הקודם, והיה ממש נחמד. מכרתי, ושתיתי הרבה קפה וצחקנו לנו בכיף. ואז בתחנה כשחיכיתי לאוטובוס הרגשתי את העייפות המתוקה הזאת שיש אחרי שעובדים קשה, אבל לא עייפות מגעילה, אלא עייפות טובה, ששיש כשעושים משהו מספק. איכשהו תמיד הראש שלי עובד הכי טוב בלילות. ותמיד המחשבות הכי עמוקות שלי הן בלילה. כמו שבתקופות בגרויות הייתי מוצאת את עצמי באמצע הלילה עם ספר פיזיקה, או בתקופה של קורס הפסיכומטרי לפני שנה הייתי יכולה לשבת לעשות סימולציות שלמות בלילה. ככה זה אצלי, אני כמו עטלף. אז עכשיו אני שותה להנאתי שוקו עם מרשמלו [יאמ יאמ] ומסריחה מסגריות ולא רוצה בכלל לישון. יש לי ממש כאב ראש מכל הסידורים שאני עושה עכשיו בנוגע לתחום הבריאותי שלי. כל כך הרבה טירטורים, ובדיקות, ובלאגן עם הפקידות בקופת החולים. ומה בסך הכל אני רוצה? רק להבריא. ובעזרת השם ללכת ללמוד מתישהו. יצא לי לחשוב על זה, והגעתי למסקנה שאנשים שמחליפים הרבה עבודות בחיים שלהם הם ברי מזל, כי תמיד מעניין להם והם לא משתעממים. אני למשל בנאדם שלא יחזיק מעמד אפילו במשרה הכי טובה בעולם הרבה זמן. כי אני פשוט בנאדם שמשתעמם מהר. כל דבר ממצה את עצמו אחרי כמה זמן. וככה בדיוק אני עכשיו - מצד אחד יש לי עבודה די טובה [בכל זאת, אני עובדת עם נשים שיכולות להיות אמהות שלי וצריכות לפרנס משפחה], ומצד שני בא לי כבר על משהו חדש. ברור שבינתיים אני לא אזוז מהעבודה הזאת, למרות שממש מתחשק לי [כמו מתי שראיתי מודעת דרושים על חנות ספרים וכמעט התחלתי לבכות שם]. אע, איך הגעתי שוב לדבר על העבודה? באמת, זה כמעט כל העולם שלי. עבודה עבודה עבודה. בלה בלה בלה. נעשיתי בנאדם מבוגר ומשעמם. כמו שהיום הייתי בקופת החולים, ומישהי טעתה לחשוב שאני מאוד מבוגרת. כי זה פשוט המבט הזה שיש לי בעיניים. הרי גיל נקבע לא לפי מבנה גוף או תויי הפנים, אלא לפי המבט. ולי יש מבט מבוגר. לפעמים אני מרגישה כמו אישה בת 80 בגוף של נערה בת 18. אני מרגישה כל כך עייפה ומותשת מהחיים. לפעמים ממש נמאס לי מהכל. בכל אופן, גל גיוסים נוסף מתקרב שבוע הבא. הגיוסים האלה באים כמו צירי לידה פעם בכמה זמן. שבוע הבא אלה שתי חברות. וגם ידיד שמתחיל ללמוד [בהצלחה לך מותק]. אנשים ממש עושים עם עצמם משהו. ואני מרגישה תקועה במקום, כאילו שומדבר לא מתקדם בחיים שלי. אני עובדת, יוצאת, ישנה, וחוזר חלילה. שגרה מפגרת ולא מספקת. אני חושבת על מה אני יכולה להוסיף לחיים שלי, אבל איכשהו שומדבר לא מסתדר עם העבודה או עם הבריאות, וסתם מגעיל. אז איך אני אגדיר את התקופה הנוכחית? משעממת. זאת בהחלט המילה. אין שום מטרה, שום ייעוד. שום כלום. כאילו שומדבר לא ישנה אם אני אהיה פה או לא. ואולי אני סתם מגזימה, אבל זאת ההרגשה. הכל סתם כזה. הדבר שהכי השאיר עליי רושם בתקופה האחרונה זה "יער נורווגי" שקראתי. הספר הזה פשוט גרם לי להרגיש, מה ששומדבר אחר לא הצליח לעשות. במשך החודשיים האלה שקראתי את הספר [נו, קשה עם העבודה..] הרגשתי דברים, וחשבתי על הספר גם כשלא קראתי אותו. אפש להגיד שאיפושהו חייתי אותו בתוכי. ומאז שסיימתי אותו לפני שבוע, שומדבר לא משתווה אליו. לפעמים פשוט מתחשק לי לחבק אותו על מה שהוא הצליח לעשות לי. הארוקי מוראקאמי גאון. אז אני מנסה להוסיף פלפל לחיים שלי. התחלתי לשמוע המון ביטלס, והם מדהימים. ואת "הצד האפל של הירח" של הפינק פלויד, שמצמרר אותי כל פעם מחדש. אין, קלאסיקה זה קלאסיקה. רק עכשיו שמתי לב שכל הטקסט כאן מבולגן ומבולבל, ובקושי פיסקתי ואין שום פסקאות. אבל זה רק ממחיש את החוסר סדר שיש לי בראש. וגם השעה כבר מתחילה להראות את אותותייה. מחשבה אחרונה לסיום. רק בזמן האחרון הבנתי מה חסר לי עכשיו: יציבות, בטחון. וזה משהו שהמסגרת של הבי"ס נתנה לי. היה לי הבטחון מה יהיה מחר, ומה יהיה עוד שבוע. ידעתי לתכנן דברים. ועכשיו, אני פשוט באוויר. אני חייה מיום ליום, לא יודעת מה יום יוליד. ואני כל הזמן במתח ולחוצה כמו טמפון. אני מזכירה לעצמי את יוסי [חח, סליחה..] וזה לא כיף. אני אקבל התקף לב בגיל 30 או משהו כזה בקצב הזה. אני מוצאת את עצמי מרעידה את הרגל ופשוט לחוצה ולא יודעת ממה. ואז אני מנסה להיזכר למה אני לחוצה. אני כמו עכבר מבוהל בכלוב שלו, מפחדת מהצל של עצמי. מפחדת מהפחד עצמו.

Some say the end is near.
Some say we'll see armageddon soon.
I certainly hope we will.
I sure could use a vacation from this bullshit

three ring circus sideshow of freaks

Here in this hopeless fucking hole we call LA
The only way to fix it is to flush it all away.
Any fucking time. Any fucking day.
Learn to swim, I'll see you down in Arizona bay.

Cuz I'm praying for rain
And I'm praying for tidal waves
I wanna see the ground give way.
I wanna watch it all go down.
Mom please flush it all away.
I wanna see it go right in and down.
I wanna watch it go right in.
Watch you flush it all away.

Time to bring it down again.
Don't just call me pessimist.
Try and read between the lines.

Learn to swim.
Learn to swim.
Learn to swim.
Learn to swim.

[Tool - Aenima]