הנה אני עושה את זה שוב. הנה אני פותחת פצעים ישנים שוב. הנה אני לא מצליחה להרפות שוב. הנה אני חופרת בנושנות שוב. אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מה אני רוצה שייצא מזה. אני רק יודעת שאני צריכה לפרוק מטען. בדיוק מה שעשיתי בשיחה ההיא איתך לפני חודש. כמובן שהתכוונתי אז לכל מילה שאמרתי, אבל בתוך תוכי לא האמנתי שייצא מזה משהו. ובצדק. אז הנה, אני עושה את זה שוב, רק הפעם בכתב, והתקווה גמדית מאי פעם.

להגיד לך שהתגברתי עלינו ושאני בסדר? אני לא יכולה. ברוב הזמן אני לא חושבת על הסטטוס שבו אני נמצאת, אני לא מנתחת אם אני בסדר או לא. אבל ברגעים מסויימים פשוט מכה בי הידיעה שכואב לי. כשאני מרגישה את הדמעות מאיימות לפרוץ באמצע הליכה כשאני עוברת ליד הבית שלך - אני יודעת שאני לא בסדר.

רגשות שמגשות, זה כבר לא משנה. אהבנו. נקודה. ומעבר לזה כבר לא משנה. ברור ששנינו עברנו המון מאז, למרות שמדובר בסתם חודשיים. אבל כשיוצא לי לראות אותך פה ושם - עדיין זה עולם קטן ומסריח - אני רואה בך בדיוק את אותם הדברים שראיתי בך בפעם הראשונה שראיתי אותך, אז בחוף הים. המבט, החיוך. כל הדברים שאהבתי בך אז, אני עדיין מתרגשת כשאני רואה אותם.

אתה יכול להגיד לי כמה שאתה רוצה שעברת הלאה, שהמשכת. תגיד לי מצידי שיש לך כבר חברה חדשה, מה שאתה רוצה. אבל אני רואה את המבט שאתה נותן לי. מבט ששמור רק לי, בחיי. אני רואה את הברק בעיניים שלך, את החיוך שאתה מנסה להסתיר. אני יודעת שאתה שמח לראות אותי, גם אם אתה מנסה להסתיר. אני יודעת כמה נוח אתה מרגיש איתי, כמה טבעי לדבר ולצחוק כמו אז.

עד לפני כמה זמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא כועסת עליך, שאני שלמה עם הפרידה שלנו. אבל זה לא נכון. אני כועסת עליך. זהו, אמרתי את זה. אני כועסת עלינו שויתרנו. אני כועסת שפירקנו את החבילה. אני כועסת שלא נילחמת עלי. אני כועסת שנתת לי ללכת. אני כועסת על עצמי שלקחתי החלטה כזאת בפזיזות. אני כועסת. כועסת. כועסת.

תראה אותם. הם בדיוק במצב שלנו. הוא כמוני, והיא כמוך. ואיך הם מתמודדים? הם ביחד, אחד בשביל השני. חזקים. כמובן שלא ידעת עליהם, כי לא התאמצת להסתכל סביבך. זוכר מה אמרתי לך באותו היום? "אחד מכל עשרה אנשים נמצא במצב הזה. ולא יכול להיות שאחד מכל עשרה אנשים בעולם נידון לחיי בדידות". והסכמת איתי. אבל לא מספיק בשביל להישאר.

אני לא במצב שאני צריכה את התמיכה הזאת. אני מתמודדת עם דברים לבד. אני בולעת ושומרת בבטן. אני הרבה יותר חזקה ממה שהייתי. אבל אני עדיין זקוקה לך. זקוקה לך בתור בנאדם, בתור חבר. בלי שום קשר למצב שלי. אני זקוקה לך כמו אוויר. יש רגעים שאני לא רוצה להמשיך לנשום. לא רואה בזה שום טעם. רוצה אותך לצידי. רוצה שתחייך אליך, תחבק אותי, ושיהיה "אנחנו". כמו עד לפני חודשיים. עד אותו יום ארור.

אני כועסת עליך.

כועסת.

אולי זה מזג האוויר הסגרירי, ואולי זה רעש הקידוחים בבניין שלי שמשגע אותי, אבל מצב הרוח לא משהו היום. ובכלל, בימים האחרונים. אני לא בטוחה מה עובר עליי. על פני השטח נראה שהכל בסדר, אני עושה מה שאני צריכה לעשות, אבל משהו חסר. ולא יודעת להצביע על מה. מצאתי את עצמי שלשום בעבודה תוהה בשביל מה לעזאזל אני עושה את זה, את הכל. מה זה נותן בכלל. ולחשוב שככה ייראו החיים אחרי התיכון. הכי מפחיד זה חוסר המסגרת הזה, להיות תלוי בעצמך וביוזמה שלך, או בחוסר שלה.

כבר שבוע שאני מוצפת געגועים אליו, ואני לא בטוחה לאן לנווט אותם בשביל לא לגרום נזק. מחזיקה את עצמי מלהתקשר אליו ולדבר איתו. די, כמה אפשר. דיברתי איתו לפני איזה חודש, הוא אמר לא, ושם זה אמור היה להיגמר. אבל לאאא. אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שזהו זה נגמר בינינו, שאין שום סיכוי. איפושהו יש בי תמיד את התקווה שאולי, אולי, מי יודע, אולי. ואסור, אני יודעת. אבל אני לא ממש מצליחה לשלוט בזה.

אוף. שתצא קצת שמש, ושיהיה קצת פחות עצוב ):

Why can't I see
what's in front of me

I see the doors that I can't open
adding locks from time to time
when it opens something blocks me
and I'm asking myself why
did I take the step I wanted
was it just a state of mind
I feel sorry for myself,
everytime I close my eyes

And I fall into a hole and I can't take no more

[ Infected Mushroom - In Front of Me ]