הנה אני חוזרת הביתה סחוטה מעייפות של יום באמת ארוך, ובמקום להתמכר לשינה, אני מתיישבת על המחשב, שדלוק בכל מקרה, וכותבת. למה? אף אחד לא יודע. כנראה איזשהו צורך לפרוק משהו. לא בטוחה אפילו מה. אבל היי, תמיד יש משהו לפרוק.

בכל מקרה, הימים האחרונים נראים לי קצת הזויים. הדפוס שלהם לא מתאים לי. זתומרת, מוצא חן בעיני, אבל זאת לא אני. והאמת, אני עייפה.

אני עייפה מלנסות להחזיק את הראש שלי מעל המים. אני עייפה מלחפש, וליזום ולעשות. אני עייפה מלדאוג. אני עייפה ממצב של דריכות תמידית.

אולי אחת הבעיות שלי היא אובר-יוזמה. אני יודעת שזה מרתיע אנשים. ואולי אני צריכה לתת להם את ההזדמנות. הבעיה שאני מפחדת שהם לא ירצו ולא יזמו, ואז לא יקרה כלום. הנושא הזה היה אחד המרכזיים בקשר עם האקס - אני הייתי היוזמת של הכל: של ההתחלה, הקשר עצמו, הפרידה, החזרה. הדבר היחיד שהוא יזם בכל הקשר הייתה הפרידה הסופית. וכנראה שזאת באמת בעיה יותר מדיי יוזמה.

אז איפה הייתי? אה כן. אני עייפה.

השעה אחרי 1 בלילה. אני אחרי יום עבודה מתיש, שבו לא הייתה לי אפילו שניה לנשום [כמה אתם יכולים לאכול סלטים? די, תפסיקו]. ואחרי זה יצאתי לרוץ קצת. ואז ל"הארי פוטר" עם כמה חברים. לקראת סוף הסרט העיניים שלי התחילו להיעצם, והסיבה היחידה שלא נתתי לעצמי להירדם היא העדשות. וממש הרגשתי כמו הזקנים שכל הזמן עייפים ומסוגלים להירדם בכל מקום.

וזאת באמת לא עייפות של יום אחד. אני כבר חודש וחצי סוחבת על עצמי יותר ממה שאני יכולה לסחוב. והיום התחלתי להרגיש את הכבדות הזאת מתחילה לחלחל. ופשוט בא לי להתמוטט, לעצור את הכל ולהתפרק לחלקיקים. רק ככה אני אוכל לבנות את עצמי אחר כך. אבל זה מפחיד, ממש מפחיד לתת לעצמי ליפול. אני זוכרת לפני חודשיים דיברנו על זה. והוא התעקש שהוא לא נותן לעצמו לעצור לנוח, ואני ניסיתי לשכנע אותו שזה בסדר, שמותר לפעמים לעצור את החיים, למלא מצברים ולהמשיך בכוחות מחודשים. אבל הסיבה היחידה שהאמנתי בזה אז הייתה השלווה שהשגתי בתקופה של פסח והפרידה הראשונה. הייתי רגועה, שלווה והאמנתי בעצמי. אני זוכרת אפילו משהו שכתבתי אז על בחירות בחיים ושהכל תלוי בנו. והפרידה לפני חודש וחצי פשוט עירערה אותי. אני הבנאדם הכי רחוק מלהיות רגוע. אני עם קוצים בתחת, דואגת ולחוצה כל הזמן. מפחדת לעצור, בורחת מהצל של עצמי. אבל מה שכן, הרבה יותר שאפתנית. אולי אני קצת יודעת מה אני רוצה. חח אולי.

בכל אופן, מזמן לא כתבתי משהו שזרם לי כמו עכשיו. ולמי שעדיין לא הבין, אני באמת עייפה.

נשתמע בשמחות וחגים(:

כבר סוף יולי? הזמן טס.

אני ממלאה חורים, סותמת סדקים, אבל דברים עדיין מחלחלים.

אני זזה, לא עומדת במקום לשנייה אחת. מפה, לשם, לפה. ואני עדיין מרגישה תקועה באותו המקום.

I am too connected to you
Slip away, fade away.
Days away I still feel you
Touching me, changing me.

[Tool - H.]

היום, אחרי יותר מחצי שנה שבה לא נגעתי בעיפרון, ציירתי. וזה הרגיש פשוט נכון ובמקום.

אני מקווה שדברים יקרו, ישתנו. משנה מקום, משנה מזל, לא? אמן.

תקופה מוזרה, ואין לי דרך אחרת לתאר אותה. דברים פשוט מסרבים להתיישב במקום שלהם, חוסר מנוחה שכזה.

אני טוחנת שתי עבודות במקביל, ויוצאים לי ימים עם 15 שעות עבודה ו-4 שעות שינה. אני עייפה רוב הזמן, ולא מצליחה להפסיק לשתות. ואסור לי, לגמרי אסור לי. אבל אני עדיין שותה.

אתמול בערב הייתי באיזו מסיבה ביער נידח עם הרבה אנשים שאני לא ממש אוהבת. וגם האקס היה שם, שמאז הפרידה לא ראיתי אותו. עבר כמעט חודש, ובאמת שלא אכפת לי ממנו, סתם פוץ, אבל עדיין היה קצת מוזר לראות אותו. ואנשים הרגישו במצב המוזר הזה. והתחלתי לדבר שם עם איזה בחור שנראה לי נחמד, ואחרי כמה דקות הבנתי שאין בו הרבה, אבל עדיין עברה לי מחשבה ספונטנית בראש שיכול להיות נחמד שיקרה משהו בלי שום מחוייבות. אבל זה כיוון מחשבה מיושן למדיי, ואני לא רוצה לחזור לתקופה ההיא. בכלל, אני לא רוצה שום קשר עכשיו, זה באמת הדבר האחרון שאני צריכה.

אני רק רוצה למצוא עבודה נורמלית שמנצלת קצת מהפוטנציאל שלי, להתחיל את הטיפול המיוחל [שאמא התחילה שלשום, בעזרת השם], ולמצוא את המקום שלי בעולם המזורגג הזה. ונכון לעכשיו, שום דבר לא הולך.