| 10/2008
הקלות הבלתי נסבלת של הביטול
אתם מכירים אותי, בקושי מכניסה לכאן עניינים מענייני היום, אבל זה כבר כמה ימים שקשה לי לשתוק, ואני מוצאת את עצמי מדברת את מחשבותיי. מחשבה אחת שלי נראתה לי בעלת טעם, והחלטתי לפרסם אותה כאן.
אז ככה.
עכו מארחת את אחד ממעוזי היצירה החופשית והנועזת האחרונים - הפסטיבל הישראלי לתאטרון אחר. לא ניכנס כאן לדעתי על ה"אחרות" שלו, מוכרחים להיות אופטימיים - נותנים לזה תקציב, מחזות נבחרים, הפקות מתאספות, ואנשים עמלים כנמלים, חושבים יוצרים ומזיזים עולמות כדי להעלות הפקה שלפעמים היא חד פעמית ולפעמים היא לדורות. בכל מקרה היא פרי עבודה משותפת של משוגעים לדבר, נגועי שליחות אמנותית, מטורפים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שבלילה שלפני האירועים, וגם, ישמרנו השם, ביום כיפור עצמו, ולילות רבים לפני כן האנשים האלה לא ישנו, הם יצרו מיזנסצינות, ניסרו לוחות ודפקו מסמרים, צבעו, נפצעו, התרגשו, חששו, סערת יצירה מתחוללת בכמה חודשים האחרונים, שהחלה בכל מיני מקומות בארץ והתנקזה למקום עצמו, לעכו, פלנטה קטנה של הבטחה מרגשת.
וכשבמקום אחר בעיר, החלו מהומות, השמועות חילחלו אבל האנשים לא פסקו מעבודות.
לא יכול להיות, הם אמרו. אף אחד לא העז להפסיק לעבוד. יש עוד שבוע, יש עוד ימים ספורים, חייבים להספיק, הכל חייב להיות מוכן. הכל חייב להיות מוכן בזמן.
עכשיו. אני לא אומרת שתיאטרון זה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל אני אומרת שאותם שבויים ברצונם שלהם, אותם עבדים מרצון שנלקחו בני ערובה לאותה תחושת שליחות ורצון יצירתי, אנשים ש"למות על הבמה" שבשביל רוב האנשים הוא מטבע לשון שחוק - אינו משפט משונה מדי או מופרך מדי עבורם, במיוחד הוא נשמע הגיוני כשהם בעיצומו של תהליך יצירתי, אנשים כאלה - חשוב לזכור אותם, כשאנחנו נמצאים אל מול הקלות הבלתי נסבלת של הביטול.
בחירות קרבות בעכו, וראש העיר רוצה שיחשבו עליו טובות. רוצה שיגידו האיש הזה, עשה את מה שכולם לא העיזו אף פעם לעשות - ביטל את הפסטיבל! וככה הערבים ילמדו והיהודים ילמדו, וכולם ילמדו שככה לא עושים. שאנחנו נותנים להם את עכו כדי שיהיה להם במה לסחור, כדי שפעם אחת בשנה תהיה להם פרנסה כמו שצריך - ואנחנו, גם יכולים לקחת. וכולם יצביעו "ל" בבחירות המוניציפליות, כי הוא אמיץ וחכם ולפעמים אין ברירה למרות שצר לנו על הפסטיבל.
אבל, וכאן באים אני מקווה דברי הטעם שלי:
עכו היא בסך הכל מארחת, לפסטיבל שהוא חשוב ממנה.
עכו היא עיר, והפסטיבל הוא מעוז אמנות המתארח בעיר.
ובאירוח כזה מגולמת התחייבות ומחוייבות לתת מקום ליצירות הפסטיבל להתקיים, ולתת מקום לקהל להגיע.
בביטול הפסטיבל עכו מתנערת ממחוייבותה לו, ומלמדת את כולנו לא לסמוך לעולם על מנהיגיה.
ראש העיר יכול היה לומר: "אנחנו נעמוד בהתחייבות שלנו ליוצרי הפסטיבל, נביא אלפי, מאות ומאות אלפי שוטרים ובלבד שנעמוד בהתחייבות שלנו, אבל, בשנה הבאה, לצערנו ולאור התנהגות התושבים, הפסטיבל יאלץ למצוא לעצמו מקום אחר, פחות שנוי במחלוקת. וסליחה לכל מי שבנה את פרנסתו סביב העניין. חבל שנכשלנו.
הוא יכול היה צריך היה חייב היה ועדיין חייב להגיד בדיוק את הדברים האלה, כי מה שחשוב זה הפסטיבל, לא המהומות ולא הסוחרים. הפסטיבל אינו סוכריה לסוחרים, פרס לערבים או תגמול על התנהגות טובה. הוא לא קלף פוליטי ולא קלף מיקוח ולא הון פוליטי. הוא משהו שנמצא בעכו כבר שנים, ומעולם לא בוטל. הוא חשוב מהבעיות הדומסטיות שקיימות וימשיכו להתקיים בעיר והכנסת האורחים מחייבת לתת לו להתקיים גם השנה.
ולנו כאמנים או כקהל, כאנשי תרבות וכאנשי מוסר אסור להרשות, שישמש הון פוליטי, או קלף מיקוח.
בזכות האמונה שדבר כזה לעולם לא יקרה עבדו היוצרים בשקט והתאמצו והמציאו והגיעו.
כל העבודה הזו לא יכולה להיות בטלה בשישים מול אירוע שמשטרה יכולה להתאמץ ולטפל בו. התפרעויות בזמן שיעור לא מבטלות שיעור, יום לימודים, בית ספר.
האמנות היא בית ספר.
אני אומרת - להלחם על הזכות לדרוש מעכו לעמוד בהתחייבות שלה כלפי התיאטרון הישראלי השנה,
ולהחליט - החל מהשנה הבאה הפסטיבל לתיאטרון אחר יתקיים במקום אחר.
איך משפיעים? ראשית, נפתחה
עצומה לביטול ההחלטה האומללה
יש בה כבר כחמשת אלפים שמות. אתמול, כשחתמתי, היו אלפיים. המטרה להגיע לעשרת אלפים חתימות.
תיכנסו, תחתמו, תשלחו הלאה. למה זה חשוב?
בגלל שמדינה אמורה להיות, בין השאר, מקום בטוח ליצור בו. והסכנה כאן היא לא מהתושבים הערבים - היא באה מהבית. היא באה מהקלות הבלתי נסבלת של הביטול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
