| 12/2008
איש בלי מצח (מחווה לאחד ממשתתפי האח הגדול).
"למעלה גבוה, יש מי ששומע
צעקות של איש קטן.
על הארץ, למטה, איש בלי מצח ששכחת
מבקש רק עוד קצת זמן". (פרפרזה על שיר של ארקאדי דוכין)
רוצים לשמוע שיר? הינה
אז ירד לי כולמצברוח להרבה זמן. הרבה זמן. מה אני יגיד לכם. העולם כמנהגו נוהג ואני כמרקחה. רק אתמול חיכיתי לחניה ומישהי ניסתה לזנק ולעשות לי מחטף. חסמתי לה את הכניסה עם האוטו שלי, בגופי, גוף האוטו, ומה היא אומרת לי? מה את עושה?? יכולתי להכנס בך.
יופי. עדיף זה משתגנבי לי חניה. רשפתי כלפיה בעידון.
זה לא קל, לא קל להסתכל לטעויות שלך בעיניים, תאמינו לי. טעויות לא עוזבות אותי, ורע לי למרות שבסך הכל אני חיה ופועלת לקידום האישי שלי כמו שמתאים לפנינה רוזנבלום להגיד, או לדנה אינטר. או נינט או משהו. רעל זורם בעורקים שלי ומחלה אותי, מעוות לי את המבט על העולם, מצר אותו, מרשע אותו.
כל יום כמעט אני מתכווצת בכאב ושנאה עצמית ובוכה. לפעמים אני מפסיקה את עצמי, הרי גבינית פלטרו אמרה שאם מחשבה רעה חודרת לך למוח, גרשי אותה משם מהר. אבל לרוב אני לא מצליחה כמו גבינית, מה לרוב, תמיד, בואו נודה , היא מצליחה בכל התחומים ברמה שאין לי סיכוי להגיע אליה בשלושה גילגולים הקרובים. ואני לא מאמינה בכלל בגילגולים.
אה, מאיפה אני יודעת מה אומרת גבינית? קראתי, ב24 דקות, העיתון של ארומה, כשישבתי בחוץ ושתיתי קפה, אחרי שעשיתי בדיקות דם, ועישנתי סיגריה פשוטה.
24 דקות זה עיתון שמאגד בתוכו ידיעות מכל מיני מקורות ואולי אפילו כותב כמה בעצמו, לוקח כנראה 24 דקות לקרוא אותו, וככה עושים 24 שעות ב24 דקות, ואין לי שום ביסוס להגדרה הזו, רק היגיון פשוט.
אם זה נכון, אחלה קונספט, אם לא, מה אני יודעת? כנראה שהקונספט שלהם סתום לגמרי ולא מבסס את עצמו על המחשבה הפשוטה והנכונה שלי.
אין לי קרישה.
כדי להפיג את הכאב אימצתי שני גורים קטנים, בתיווכו של חולמני הנחמד, זכרים, מופרעים ומתוקים להפליא. התחביב שלהם זה לבדוק עד לאן אפשר לטפס בכל מקום בבית, כולל על הגב שלי, כשהעור שלי משמש להם קיר טיפוס. שני חובבי אתגרים קטנים שכמותם.
אחד אפור, והשני בצבע מוקה עדין, עם שרטוטים קסומים על הפנים. לשניהם יש איפור לבן סביב העיניים, האף והפה, והם מאוד מתוקים, כשהם מגרגרים ורצים אחרי ברחבי הבית, וכשאני מתיישבת והם מטפסים לאורך הברך שלי ואז לאורך הכתף ומגיעים לאוזן שלי ומגרגרים בפרירה חופשים את חלומותיהם הכמוסים ביותר.
אין, זה מצמרר, זה גורם לי להטות את האש לכיוון שלהם ולגרגר בעצמי. אבל לפעמים דווקא זה שהם שם זה כואב, ואני לא מדברת על זה שהם מטפסים לי על הראש בלילה כשאני ישנה ומתערבים לי בחלומות אלא על זה שהם מזכירים לי את אזמרלדה, בזה שהם כל כך שונים ממנה.
הם שומעים מצויין, דרך אגב.
אני קרובה יותר משהייתי אי פעם לסיום התואר, ומקווה לפגוש אותו מהצד השני של התואר השני או אפילו השלישי, אין גבול לשאיפותיי. אני אמביציוזית יותר מפלנרית מתחילה בשלגון עגנון עמידר או משהו, שכרגע יצאה מבית ספר לסיסמאות ריקות ומתכננת לכבוש את העולם בחיוכה.
רוצה דוקטוראט, אני.
לא פחות.
אבל זה יקח זמן, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני חייבת שכר לימוד ולא ממש יודעת מאיפה להקריץ את הכסף.
בסוף אני אמצא. בינתיים אני לומדת כאילו שילמתי ומחפשת עבודה.
לשלוח או לא לשלוח את הפוסט הזה לאוויר? המון זמן כבר לא פרסמתי כלום, ובכל פעם שאני עולה לבלוג שלי אני רואה את הכותרת הקודמת, שמדכאת אותי. אני פשוט לא בטוחה שהכותרת הזאת תדכא אותי פחות.
אני רוצה להסתכל על העולם באהבה ואמונה, להמשיך לחקור, לחלום ולהתקדם. אני כותבת המון, עכשיו, מחזה חדש ועוד עיבוד של מחזה ישן, ואני לא מדברת בכלל על העבודות שנשארו לי להגיד עד סוף החודש. אלה דברים טובים, נכון? ודברים טובים נותנים תקווה...
טוב, החלטתי, אני שולחת.
(גם כי )...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
