| 12/2008
עבד הריאליטי מחכה להחלטת אלוהי האסמסים
בערב ההדחה לא הייתה מכונית בכביש, עלה לא זז. כלב לא טייל. תחושה של יום כיפור. כל העם התאחד מול הטלביזיה. מה זה אומר?
האמנם זה כל מה שאנחנו צריכים? האמנם ריאליטי זה כל מה שצריכה טלביזיה מתוקנת להציע לנו? עובדה - כולם, כוווולם ואפילו אני ישבנו שם, וחיכינו לשמוע מי יודח, למה מצטברת ההחלטה המשותפת היחידה שנותרה בדמוקרטיה שמנוהלת על ידי האח הגדול והאח העשיר - מי יזכה בחמש מאות אלף ש"ח אחרי מס, ומי יטייל בניו יורק עם עשרים חמישה אלף אחרי מס לביזבוזים?
איך זה עובד? ואיך יכול להיות שזה עובד? אני שונאת ריאליטי, למה הסתכלתי? עוד פרסומת, עוד פרסומות, עוד פרסומת אחת, הפרסומת האחרונה, בזק, מה לי ולזה?
זו בהחלט חידה עבורי, והשאלה יצרה אצלי רגע מייאש. אם זה מה שמעניין אז מה לי להתלונן על הפקות מקור, על דרמות איכותיות, על כל השטויות האמנותיות האלה? הרי האח הגדול אוכל הכל. הם צודקים. כולם צודקים חשבתי, הריאליטי ניצח!
ואז ישבתי, כמו בכל ערב, לצפות בפרק מ"החיים על מאדים". ערוץ שלוש משדר את שתי העונות ברצף עכשיו, ואני מקליטה עם ה יס מקס. וכל לילה בסיום הקריאה והכתיבה מתיישבת לראות את הפרק היומי. תוך רגע נשאבתי לתוך עולם, סיפור דמיוני, שמתרחש באנגליה, בסבנטיז. שוטר שחזר בזמן מנסה לתמרן בין מה שהוא יודע לשיטות המיושנות אך ראויות להערכה לפעמים של עמיתיו מן העבר. והפעם, כל המשטרה מקבלת שוחד ממאפיונר בעל בית זונות, כולם משתפים איתו פעולה וחיים עם זה וסם טיילור, הצעיר שבא מבחוץ, לא מסוגל. כולם צוחקים עליו וכולם מאשימים אותו כשאחת הבחורות שניסה להציל, נרצחת על ידי המאפיונר. אבל אז, מתחיל להשבר גם למנהל התחנה, שחקן ענק ומקסים. שלא מסוגל יותר להכנע למאפיונר ויחד עם סם הם הולכים לעצור אותו, ומחזירים את הכבוד העצמי למשטרה.
מדי פעם חזרו אלי, בעת הצפיה, הבזקים מהאח הגדול שנשמעו לי כצווחות ושריטת צפרניים על לוח צפחה, מיהרתי לסלק אותם מראשי ולהתרכז בפרק. הרגשתי כאילו חזרתי בעצמי בזמן: מרומא - ליוון.
הרי זה האח הגדול בעצם, לא? הקרבות האלה ברומא, עבד נלחם מול אריה לעיני הצופים המריעים, וכולם מחכים לראות לאן יפנה הקיסר את אגודלו - למטה - למוות או למעלה - לחיים. הם קראו לזה - לחם ושעשועים. זו הייתה השיטה, להחזיק את העם בתלם, בלי מחשבה יתרה.
אני מקווה שכשביבי יבחר הוא לא ישכח את החלק של הלחם. ברור שאלה יישארו השעשועים שלנו - קרבות אדם בקולוסיאום - השרדות, האח הגדול, כל המשחקים. ארז טל איך אתה לא מתבייש??
הרומאים חיקו את היוונים, פיסלו פסלים דומים לשלהם, אבל בלי הנשמה, הסתובבו ברחובות עם עלים על הראש, אבל לא חשבו יותר. אי אפשר היה לשלב את הטרגדיות היווניות המדהימות עם הריאליטי הזה שהתאספו לצפות בו בקולוסיאום. יש כאן סתירה גדולה מדי.
ומה אנחנו? הריאליטי שואב אותנו בהנאה קדמונית שהרומאים ידעו היטב לנצל, והרומאים כאן, בארץ, יודעים שרק ממנה יבוא הכסף. מעבד הריאליטי, המחכה להחלטת אלוהי האסמסים. והם יגנו בגופם על האופציה הרווחית, המכנה המשותף הנמוך ביותר מאז ימי רומא.
האלטרנטיבה: דרמות, מקוריות, חיפוש, אמנות, לוקחת כסף, לא מביאה אותו. היא מביאה הנאה אחרת בצפיה, משהו שמשכיח את העולם המחורבן שאנו חיים בו. מה עושה הריאליטי? מזכיר לנו איפה אנחנו חיים, ומספק יחד עם זה תחושה מזוייפת, רווחית ביותר עבורם - של שליטה.
אז מה יהיה? מה ינצח? הקהל לא יכול שלא להסתכל ב"תמונות מזעזעות מתאונת האוטובוס" המוצעת ב"מקו" המקום בו הכל קורה או משהו, והובאה כשלוש פעמים במהלך הגמר, נחמסת בעבוד פרסומת - משוייכת מתוייקת. "אפשר לראות את זה כאן!".
אז מה הטעם לחפש משהו אחר? תאונת האוטובוס, הגמר של האח הגדול, ה"אתם מחליטים מה מעניין אתכם בחדשות" (שוב תחושה מזוייפת של שליטה), אלה הדברים שהתרבות מציעה לנו היום. כמו היינו עמחה רומי בקולוסיאום.
האם באמת זה כל מה שאנחנו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
